בימים האחרונים נודע על החלטת השב"כ וצה"ל לחקור מחדש את נסיבות קריסת בניין הממשל הצבאי בצור לפני 40 שנה, אירוע בו נהרגו 91 בני אדם מתוכם 76 ישראלים.
אל"מ במיל' ד"ר משה אלעד שימש בתפקידיו הצבאיים גם כמושל צור ובאמתחתו לא מעט תובנות סביב השאלה אם אכן הייתה זו דליפת גז שהובילה לפיצוץ או שמא מכונית תופת שגרמה לאסון ומשום מה המידע על כך הוסתר והועלם.
ד"ר אלעד, כיום מרצה באקדמית גליל מערבי, חקר את האירוע לפרטיו תוך שהוא מסתמך גם על מקורות בלבנון. לפני שנתיים השלים את מחקרו ופרסם את מסקנותיו ולפיהן "יכול להיות שהייתה דליפת גז במיכלי הגז של המטבח אבל לא זו הסיבה לפיגוע".
הנתונים המובילים לסיבת הפיצוץ ותוצאותיו הטראגיות ברורים, אומר אלעד: "היה כאן מחבל מתאבד, אחמד קאסיר שמו, שהגיע ברכב פז'ו. יודעים איך הוא נכנס ושהוא התפוצץ. שמו מופיע כראשון השאהידים של חיזבאללה שיום הפיצוץ, ה-11.11.82 נקבע ליום השאהיד והם מציינים זאת בכל שנה. בנוסף, בכפר שלו, 15 קילומטר מצור, יש מונומנט לזכרו. אני שואל מה צריך עוד כדי להבין שהיה כאן פיגוע ולא כשל טכני של גז. זו האמת".
אם כן, מה הביא להסתרת המידע ולניסיון לכסות עם סיפור הגז? "לדעתי לצבא היה נוח להסתיר את זה כי היו כאן שני כשלים", משיב ד"ר אלעד. הכשל הראשון עליו מצביע אלעד הוא כשל הצבא, "הצבא לא נהג כמו שצריך. לא היה מחסום של נגמ"ש או מחסום אחר על השער. היה שם רק חבל שחצץ בין הרכב לבין בניין ולכן לא רצו לפתוח את זה מחדש, כי אולי היו מדיחים את המח"ט או האוגדונר. מדובר הרי באסון הגדול מכולם".
הכשל השני הוא של השב"כ ש"לא סיכלו את הפיגוע. הגעתי לשם רק ב-84' אבל שמעתי שראש שלוחת השב"כ בצור הניח את המפתחות ואמר שהוא אשם, 11 אנשי שב"כ נהרגו שם והוא רצה ללכת אבל לא נתנו לו. אין לי הוכחה לסיפור הזה אבל כנראה שיש בזה משהו. השב"כ לא רצה לפתוח את הסיפור".
"המשפחות הרגישו איום ונורא, שצה"ל מוריד אותם מסדר היום", אומר אלעד ומעיר כי "נשמעו דברים קשים שלי כאיש צבא היה קשה לשמוע, שאם היה מדובר בצנחנים או בסיירות אולי דברים היו נעשים אחרת. זה לא נכון לדעתי, אבל השמועות נאמרו".
על מה שנראה כמחדל אבטחתי מהמדרגה הראשונה, של היעדר שער מגונן בין תנועת כלי הרכב לבין הבניין, שאלנו את ד"ר אלעד כיצד הדבר קורה כאשר מדובר במדינת אויב, והוא מזכיר את התקופה הראשונה לנוכחות צה"ל בלבנון, תקופה בה חיילינו התקבלו באורז ובפרחים והשאננות הייתה בכל פינה. התחושה הייתה שהלבנונים רואים בצה"ל כמי שמשחרר אותם מעולו של אש"ף ובביטחון מלא היו יוצאים קצינים עם נהג ופקידה לטייל בערי לבנון. אווירה זו נמשכה "עד הטילים הראשונים שהגיעו כמה חודשים אחרי הכניסה ואז התחילו לצאת בכלי רכב ממוגני ירי ובנגמ"שים. עד אז השאננות שלטה".
אלעד מציין בדבריו כי במסמך בו ריכז את הנתונים תחת הכותרת 'האמת מאחורי אסון צור הראשון' מופיעים כל הפרטים שמקורם גם גורמים לבנוניים ובין השאר גם צילום המונומנט לזכרו של המחבל המתאבד. "לא תהיה ברירה אלא להגיע בועדת חקירה לנתונים האלה".
על כשלי החקירה סביב האירוע אומר ד"ר אלעד כי מצ"ח כגוף הנתון תחת פיקוד הצבא כשל בחקירתו שאמורה הייתה להיות בלתי תלויה. "סגן מפקד מצ"ח כתב ב-82 שמצאו ברחבת הממשל מנוע של רכב מסוג פז'ו שלא כתוב במאגרי צה"ל. הוא לא אמר את זה בקול רם ואני מעריך שמצ"ח התקרנפו. מצ"ח לא העביר את הנתונים ואם הוא היה מתעקש ואומר את הדברים בצעקה ודורש חקירה רחבה יותר יתכן והיו מגיעים למסקנות אחרות, אבל שרון היה שר הביטחון ורפול הרמטכ"ל, מי יעמוד בפניהם...".