ההיסטוריה הפוליטית של ישראל ידעה יריבויות קשות ומרות בין אישים שונים ובין מפלגות, אך נדמה כי היריבות המרה בין בנימין נתניהו למפלגות הציונות הדתית לדורותיהן ולמנהיגיהן חריגה ושונה גם ביחס להיסטוריה זו. מדובר בשתי מפלגות שמשתייכות למחנה הימני של המפה הפוליטית ולמעשה מהוות יחד את רוב מניינו ובניינו של הימין הפוליטי הישראלי. יתר על כן, שיתוף הפעולה בין הליכוד למפלגות הציונות הדתית הדוק הן בשבתן בקואליציה והן בשבתן באופוזיציה, כך שבהחלט מדובר ביריבות שמונחים בבסיסה היבטים סוציולוגיים־אידיאולוגיים מובהקים.
החל מ־2009, שנת חזרתו של נתניהו לפוליטיקה, ועד הבחירות האחרונות, הוא דאג להפגין זלזול מתמשך בשותפיו הפוטנציאליים להקמת קואליציה מן הימין הדתי בכך שהשאיר אותם בסוף התור למשא ומתן, מסר לנציגי המפלגות האלה תיקים זוטרים ככל הניתן וסגר הסכמים רזים ובלתי מספקים שלא נותנים מענה למרבית הסוגיות שנחשבות לבבת עינה של הציונות הדתית.
בניגוד גמור לכתף הקרה המסורתית שמפנה נתניהו למפלגות הציונות הדתית, השותפות הנוספות למקח וממכר הפוליטי, שנתפסות כרחוקות יותר מבחינה אידיאולוגית, דווקא נהנות מנדיבות פוליטית ואישית יתרה. מצב דברים תמוה זה עומד גם בימים אלה בבסיסו של מאבק איתנים בין נתניהו לסמוטריץ' - מנהיג הציונות הדתית ודמות פוליטית שמזוהה מאוד עם הקמתה של הממשלה החדשה.
במהלך השנים ניסו פרשנים לפצח את הסיבות ליחס הפוליטי הקר הזה באמצעות שני כיוונים עיקריים - הבין־אישי והפוליטי. בהקשר הבין־אישי עלו על השולחן היבטים מגוונים, דוגמת התנגדות נחרצת מסיבות עלומות של משפחת נתניהו למנהיגי הציונות הדתית לדורותיהם; חשדנות וחוסר אמון מובנים של נתניהו ומשפחתו כלפי נציגי הציונות הדתית לנוכח ההיסטוריה הפוליטית של מגזר זה, ששזורה בפרישות פוליטיות מהדהדות על רקע דקויות אידיאולוגיות כאלה ואחרות; היו אף כאלה שהעלו מושגים פסיכולוגיים של יחסי אהבה-שנאה השוררים במערכת יחסים זו.
לעומת זאת, פרשנים, עיתונאים ואנשי ציבור מתוך הציונות הדתית העדיפו להפנות מבט להסבר הפוליטי. בבסיס ההסבר עומד ניתוח קר והבנה של מערכות יחסים פוליטיות המתאפיינות בהפעלת כוח ובניצול חולשה. הסבר זה מתבסס על כך שנתניהו מנצל עד תום את חולשתה של הציונות הדתית כמפלגה וכמגזר, שכן היא למעשה המפלגה היחידה שלא עומדת בפניה אלטרנטיבה פוליטית אידאולוגית ריאלית מלבד הצטרפות לקואליציית ימין שבראשה, מה לעשות, ניצב זה שני עשורים בנימין נתניהו. מצב דברים זה מביא בהכרח את מפלגת הציונות הדתית חלשה פוליטית למשא ומתן, ללא יכולת אמיתית באיום משמעותי על הקואליציה המתגבשת, כך שנתניהו מרשה לעצמו להתייחס אליה כמובנת מאליה, וזאת למרות גודלה וחשיבותה בגוש הימין.
מבלי לטעון כנגד הסברים אלה, שוודאי יש בהם טעם, נדמה כי השארת ההסברים הללו, הטכניים במהותם, על המפה מבלי לרדת לשורש התופעה, תשאיר אותנו עם הסבר חלקי ולא ממצה של חידת יחסי נתניהו-מפלגות הציונות הדתית לדורותיהן. בחינה מעמיקה והסתכלות ארוכת שנים על תופעה זו מובילה להבנה כי למתיחות המסורתית בין נתניהו לציונות הדתית קיים הסבר מהותי יותר, שיורד לשורש ההבחנה בין מנהיגותו של נתניהו להנהגות מפלגות הימין הדתי. בין מפלגת הליכוד ונתניהו בראשה לבין הציונות הדתית עומד שיתוף פעולה מעשי עמוק וארוך שנים שמתבסס אומנם על שותפות לדרך, אך מתוך חזון אידיאולוגי שונה במובהק. בעוד הציונות הדתית, ובמיוחד זו שסמוטריץ' מייצג, פועלת לאור חזונו של הרב קוק, שאותו ניתן לתמצת באופן לא מלא אך מספק כ"החזון הגאולי", פועלת מפלגת הליכוד בכללותה, ובמיוחד נתניהו עצמו, מתוך תפיסת "החזון הלאומי־מדיני". בעוד החזון הגאולי הוא מעצם טבעו פורץ דרך, לא פרגמטי, בעל תעוזה והולך לקצוות, דווקא החזון הלאומי־מדיני הוא חזון שמרני, נוטה לפשרות, פרקטי וותרן.
התנגשות מופגנת זו בין תפיסות העולם, שבאה לידי ביטוי בעשייה הפוליטית של מנהיגי שתי המפלגות, מאיימת על נתניהו, שמתקשה להפקיד משרדים ממשלתיים משמעותיים בידיים של מנהיגי הציונות הדתית. יוצא, אפוא, שדווקא המפלגה הקרובה ביותר למפלגת הליכוד ברמת העשייה הפוליטית, היא שמאיימת על נתניהו יותר מכול. כך שבעוד שאר מפלגות הימין, שלא מפגינות את הפער האידיאולוגי, מקבלות את ליטרת התפקידים והתקציבים שבהם הן מעוניינות - דווקא הציונות הדתית מתויגת כמפלגה מאיימת יותר ברמה האידיאולוגית, ומשכך, יהיה כוחה האלקטורלי אשר יהיה - היא מוצאת עצמה מדי משא ומתן קואליציוני ממתינה בסוף התור לתפקידים ותקציבים שוליים יותר מכפי גודלה ועוצמתה.
הכותב הוא סוציולוג וחוקר הציונות הדתית במכללה האקדמית גליל מערבי
***