הוויכוחים הסוערים סביב הרפורמות במערך הכשרות של הרבנות הראשית, שמילאו את האולפנים וטורי הדעות בשנה וחצי האחרונות, שככו כמעט לגמרי. תאריך היעד לתחולת השלב האחרון של הרפורמה, על פי הרשום בספר החוקים, נותר האחד בינואר, אך בפועל כולם מבינים שהדבר לא יצא אל הפועל. דרישת סף של כל אחת ממפלגות הקואליציה לקראת חתימת ההסכמים הקואליציוניים הייתה ביטול הרפורמה, וגם נתניהו עצמו לא מזיל דמעה על מחיית מפעל החיים של יריביו הפוליטיים. בסופו של יום, רפורמת הדגל של השר מתן כהנא במשרד הדתות קופלה גם היא, והוא סוגר קדנציה מבלי להותיר חותם ממשי במשרד.
מה שכן נותר מהדיונים הסוערים ההם הוא השכנוע הציבורי העמוק שאכן נדרשת רפורמה בכשרות. גם אחרי שתבוטל, על השר הנכנס תוטל מלאכה חשובה של שיקום ושיפור מערכת הכשרות. הרושם הרווח הוא שעיקר התקלות במערך הכשרות הן פרי מקורביזם, שחיתות ועצלות של אנשי המערך לדרגותיהם השונות. ואכן, ישנם תפוחים רקובים לא מעטים בתוך המערכת. מה שפחות מקובל לשים עליו את האצבע, אך מתגלה בנתונים שנפרסם כאן לראשונה, הוא החבלה המכוונת של משרד המשפטים ביכולת של הרבנות הראשית לאכוף את תקנות הכשרות בצורה אפקטיבית מול בעלי העסקים.
עצת הזהב לעבריינים של הרב ליבוביץ
סיפור הגשת כתבי אישום פליליים נגד מפירי חוק הונאה בכשרות הוא עגום, אך באותה מידה גם ישן נושן. מעבר לעיסוק בפיקוח על כשרות המזון ונאמנות המשגיחים, מפעילה הרבנות הראשית אגף נפרד שמטרתו לאכוף את חוק הונאה בכשרות. האגף מפעיל מפקחים שבולשים בגזרתם באופן גלוי וסמוי אחר מעשי רמייה שיוצרים מצג שווא של כשרות, כמו זיוף תעודות כשרות, שימוש במושג "כשר" על ידי גופים פרטיים וסימון מטעה של מוצרים. החוק שמכוחו פועל האגף - חוק הונאה בכשרות - מטיל עונש של קנס מינהלי על מפירי החוק, שנתון לסמכות הפקחים מטעם האגף. לצד זאת, כמקובל בקנסות מינהליים מן הסוג הזה, יכול בעל העסק שעליו הוטל הקנס לפנות לאגף ולדרוש להישפט במישור הפלילי. במקרה כזה תובע מטעם הפרקליטות בוחן את הקנס שקיבל בעל העסק, ומגיש נגדו כתב אישום שסופו הליך משפטי והרשעה או זיכוי.
שם בדיוק, בשלב התובע, נתקעה הפרוצדורה. דוח מבקר המדינה משנת 2017 חשף את הסוד שידעו כל עובדי הרבנות: הפרקליטות, זו שאמונה על הובלת התביעות נגד בעלי עסק שביקשו להישפט, לא אוהבת את החוק הזה. אי לכך, בדרכה האלגנטית אך ברורה, היא נמנעה מלתבוע בעלי עסקים שערערו על הקנס. לא מדובר על מיעוט תביעות או עבודה עצלה - המבקר מדבר על אפס תביעות מאז שנת 2006 לפחות. ולא מפני שלפני שנה זו היו תביעות, אלא ששם כבר התיעוד ברור פחות. בדוח נמתחת ביקורת חריפה על היעדר האכיפה, ומופיעה המלצה לתקצב תקן נפרד לתובע בתוך הרבנות שינהל את הטיפול בתביעות נגד עסקים מפירים.
לא רק המבקר שם את ליבו למחדל האכיפתי של הפרקליטות. סביב אותה תקופה, הקלטה שהגיעה לידי אתר 'כיפה' השמיעה את קולו של הרב אהרון ליבוביץ, ראש מערך הכשרות של 'השגחה פרטית', ממליץ לבעלי עסק שהתעניינו בהצטרפות לשירותיו לערער על קנסות של הרבנות, כמענה לחששותיהם מפני שימוש בתעודת כשרות שאינה של הרבנות הראשית. "כשמבקשים להישפט לא לוקחים אותך לבית משפט", אמר למאזיניו, "כנראה שפרקליטות המדינה לא מאמינה בחוק הזה, היא חושבת שהחוק הזה לא הוגן. אם אתה מקבל קנס ואתה בוחר לא לשלם אותו - שם זה עוצר". דבריו של הרב ליבוביץ הצליחו לעורר סערה, ולאחר פרסומם שלח חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' מכתב ליועץ המשפטי דאז אביחי מנדלבליט בדרישה לאייש תקן של תובע בתוך הרבנות, כהמלצת מבקר המדינה.
טחנות היועמ"שים טוחנות לאט, אבל טוחנות. לפחות לכאורה. בשנת 2018 הודיע מנדלבליט שהטיפול בכתבי אישום נגד מפירי חוק הונאה בכשרות יועבר לידי הרבנות, אך המכרז שיצא לאיוש התקן ועבודת ההכנה נמשכו עד 2020. בתחילת אותה שנה דווח על מהפכה באכיפת הכשרות בכלי התקשורת, ו'רמי לוי בשכונה' היה הראשון לספוג את נחת זרועה של התובעת החדשה. סמוך לזה הגיע עוד כתב אישום, ונדמה היה כי בא לציון גואל - המערכת התחילה לתפקד, מפירי החוק יורתעו והכשרות תושב על כנה.
אך בשלוש השנים שחלפו מאז, התחושות בתוך אגף ההונאה בכשרות ברבנות היו שונות לחלוטין. פקחים שגילו מעשי רמייה בעמל רב, שמעו בפחי נפש על ביטול הקנסות שהשיתו, בתואנות אזוטריות ואפילו שגויות: הצילום אינו איכותי מספיק, הרובריקה הזו נשמטה - סוף דבר, תחושה של אכיפה לא הייתה שם. ארגון 'כושרות', שהיה ער לתחושה הזו, פנה אל הרבנות בבקשת חופש מידע, שעניינה חשיפת מספר הבקשות להישפט ומה עלה בגורלן בשנים האחרונות. הנתונים שחשפה הרבנות בהרחבה, במסגרת דוח חופש מידע רחב יותר, עלו על כל דמיון.
בשנת 2020 החלה התובעת את פעולתה. משכך, האצבע מיד רצה אל הרובריקה של השנה ההיא. המספר אסטרונומי: 1,446 דוחות בוטלו באותה שנה - פי חמישה מכלל הקנסות שניתנו בתקופה המדוברת. כמובן שמדובר כאן בניקוי שולחן של השנים הארוכות שבהן התעלמה הפרקליטות מתפקידה, אך עדיין המספר נשמע חריג. גם אם נלך לשנה העוקבת, שבה השולחן כבר נקי והנתונים מייצגים יותר את המדיניות, המגמה לא תשתנה: 385 קנסות ניתנו באותה שנה, על 60 מהם הוגשה בקשה להישפט – ועדיין, 289 קנסות בוטלו. המגמה נמשכת גם השנה: לעומת 500 קנסות שניתנו, 272 כבר בוטלו. מטבע הדברים, הטיפול של התביעה בתיקים מתאחר לעומת נתינת הקנסות עצמם, ועל כן יש להעריך כי עד סוף השנה היחס ימשיך לנטות לכיוון ביטול הקנסות.
נתון מעניין נוסף שעולה מהטבלה הוא מספר הבקשות השנתי להישפט: לעומת מספרים שנתיים שנעים בין מאה למאתיים בקשות בדרך כלל, שנת 2017, שבה הציע הרב ליבוביץ לעסקים את קומבינת ההישפטות והסערה שנוצרה סביב הרעיון, הובילה לשיא של 379 בקשות להישפט באותה שנה.
הנתונים האלה לא יכולים לתת את התמונה המלאה, מבלי שנבחן את הצד השני של המטבע - מספר כתבי האישום שהוגשו. הרי בכל רשות אכיפה קיימות טעויות, וערעורים מתקבלים לעיתים. השאלה האמיתית היא שאלת היחס - כמה מבקשות ההישפטות הובילו לכתבי אישום וענישה מחמירה נגד רמאי הכשרות. ובכן, גם כאן הנתונים ברורים מאוד. במהלך שלוש השנים שבהן בוטלו אלפי קנסות, הוגשו רק 47 כתבי אישום נגד מפירי חוק. נדגיש שוב, לא מדובר רק על מבקשים להישפט מאותן שנים, אלא על למעלה מאלף בקשות שהצטברו במהלך השנים. במילים אחרות: גם נכון לסוף שנת 2022, עצתו של הרב ליבוביץ בעינה עומדת.
בתוך האגף לאכיפת חוק הונאה בכשרות התמונה ברורה. גורמים באגף טוענים כי ידה הארוכה של הפרקליטות לא הרפתה גם כשניטלה ממנה הסמכות לתבוע. למען האמת, גם כעת הרבנות אינה עצמאית לחלוטין בניהול מדיניות התביעה שלה: ככל רשות אכיפה אחרת, כמו משרד הבריאות, המשרד לאיכות הסביבה או רשות העתיקות, התובע של הרשות כפוף בסופו של יום לאגף להכוונת תובעים בפרקליטות. על פי הנטען, ההנחיות המגיעות משם הן שעומדות מאחורי מדיניות האכיפה המקילה, שהפכה באופן אבסורדי את מינוי התובע הייעודי לחגיגה של ביטולי קנסות. אכיפת החוק, כך מסתבר, היא מטרה נעלה בעיני הפרקליטות רק אם אותו חוק מוצא חן בעיניה.
מפרקליטות המדינה נמסר בתגובה: "בשנת 2019 החלה יחידת התובעים בלשכה המשפטית של הרבנות הראשית לישראל לטפל בכתבי האישום בגין הפרת חוק איסור הונאה בכשרות. לשכה זו בליווי והנחיית המחלקה להנחיית תובעים מוסמכי היועמ"ש בפרקליטות המדינה, החלה בהגשת כתבי אישום בעקבות בקשות להישפט ביחס לקנסות המנהליים שהוטלו על בעלי בית עסק שהפרו את החוק.
"יחידות התביעה בכלל ויחידת התביעה של הרבנות בכלל זאת פועלות בהתאם להנחיות היועץ המשפטי לממשלה בעניין חוק העבירות המינהליות והנחיות פרקליט המדינה בכל הקשור להעמדה לדין. בהתאם לכך השיקולים המנחים את גוף התביעה והפרקליטות הינם מקצועיים בלבד ונוגעים לטיב הראיות ומכלול נסיבות העניין בכל תיק ותיק".
עתירה לבג"ץ מאחורי גבו של בית הדין
הדורסנות המופגנת וגסות הרוח של מערכת המשפט כלפי המוסדות הסטטוטוריים של היהדות במדינת ישראל, פנים רבות לה. לא מכבר כתבנו על בג"ץ ומלחמתו בערכי הנישואין של בתי הדין הרבניים ב'בוגדת 2', בחלק הראשון של הטור פגשנו את הזלזול של הפרקליטות במערך הכשרות של הרבנות הראשית, ועתה הגיע תורה של היועצת המשפטית לממשלה וצוות משרדה לפעול בחוצפה נגד בית הדין הגדול לערעורים.
הטריגר הפעם הוא תחום ההקדשות, שחשוב בפני עצמו, וחשוב עוד יותר כאבן בוחן ליחסים בין הרשויות המנוגדות. הקדשות ציבוריים, כך על פי הגדרה משפטית עתיקה מימי השלטון העות'מאני, הם רכוש שאדם מייעד למטרה מסוימת שמועילה לכלל, ובכך הוא מפקיע מהם את בעלותו והופך אותם לרכוש לתועלת הציבור עד עולם. זה יכול להיות לטובת לומדי תורה, בית כנסת, צדקה או חולים ויתומים. הכלל הגדול לגביהם הוא שלאיש אין בעלות לעשות בהם כרצונו, אלא רק לשרת את המטרה שלשמה הוקדשו.
כשכבשו הבריטים את הארץ מיד הטורקים, הם הרחיבו את האפשרות להקדיש לכל אחת מהדתות בפני בתי הדין העדתיים שלה. בכל הנוגע ליהודים, המוסד שהייתה לו הסמכות לדון ולהחליט בענייני ההקדש הייתה הרבנות הראשית הטרייה שהקים הרב קוק. החוק הזה, דבר המלך במועצתו, אומץ על ידי מדינת ישראל בעת הקמתה, ונקבע בהמשך בספר החוקים הישראלי. במקביל, מי שחפץ להקדיש את נכסיו בפני בית משפט אזרחי רשאי לעשות זאת במסלול מקביל, ובאופן הזה כל הדיונים בעניינו של ההקדש ייעשו בפני בית משפט מחוזי, והניהול השוטף יתבצע מול רשם ההקדשות.
משך כמעט מאה שנים, בהתאם לתפיסה ההלכתית של "בית דין אביהם של הקדשות", ניהלו בתי הדין הרבניים בישראל את ההקדשות על ידי מינוי נאמנים ראויים, תוך פיקוח על ההתנהלות הכספית והכרעה בשאלות של בעלות ושייכות. לא מדובר באזוטריה משפטית: הנכסים שחוסים תחת ההקדשות השונים, בעיקר בירושלים אך גם בערים אחרות, עולים לכדי שווי אסטרונומי של מיליארדי שקלים. הפופולריות הרבה של ההקדשות בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת הביאה למצב שבו מאות נכסים בלב העיר ירושלים של ימינו נתונים בסטטוס של הקדש. עניין רציני ללא ספק.
בעיני משרד המשפטים, לאידיליה הזאת אין מקום. טיפול של דיינים עם זקן ארוך ומגבעת המבורג בנכסים יקרי ערך שכאלה לא מוצא חן בעיניהם, ככל הנראה. נאמנים של אחד ההקדשות במרכז ירושלים, "עץ חיים הספרדי" שמו, התפלאו לקבל יום אחד מרשם ההקדשות דרישות להמצאת מסמכים, דיווחים ופרוצדורות שונות. הנאמנים, שניהלו את ענייני ההקדש משך כל השנים מול בית הדין הירושלמי, פנו אל בית הדין ואל הרכב ההקדשות בראשות הרב שטסמן בשאלה מה עליהם לעשות. הרב שטסמן לא היסס, והורה להם להמשיך בהתנהלות כפי שהיה עד כה. הרי חוק הוא חוק, סבר.
לא כך היה הדבר. רשם ההקדשות, בצעד תמוה, ערער על הפסיקה לבית הדין הגדול לערעורים. הדיינים, שלא הבינו מה בדיוק הטענה של משרד המשפטים, אימצו את פסק הדין של הערכאה הקודמת והורו להקדש להמשיך את המצב כפי שנהג עד כה. פסק הדין הזה חלחל, עבר מחדר ישיבות אחד למשנהו ברחוב צלאח א־דין, ולבסוף הגיע להכרעה דרמטית: לראשונה זה עשרים שנה, היועצת המשפטית לממשלה עותרת לבג"ץ נגד בתי הדין הרבניים.
טענתה של היועצת המשפטית בהרב־מיארה מתבססת על חילוק בלשון החוק שלא נהג עד לשנתיים האחרונות. לדבריה, החוק מסמיך את בתי הדין לדון במעמדם של נכסים הנטענים להיות הקדש ובמינוי הנאמנים עליהם, אך אין להם כל דריסת רגל בניהול השוטף שלהם ובפיקוח על הכספים ועל השימוש בנכס. העתירה שלה לבג"ץ, שהוגשה ביום חמישי האחרון, הגיעה אל המחלקה המשפטית של בית הדין הרבני דרך התקשורת. שום הזמנה לשיח או שיתוף פעולה לא נרשמה שם. כשם שנהג משרד המשפטים בתחילת הדרך עם הפנייה להקדשות מאחורי הגב של בית הדין, כך המשיך גם בפנייה לבג"ץ - בבריונות, באדנות ובזלזול.
הפרשה הזאת היא המשך המגמה של דריסה מופגנת של בתי הדין ברמה המקומית והכללית. הקדש הוא מושג דתי ביסודו, בעל מטען ארוך שנים בספרי הפוסקים והשו"ת, ואליו כיוונו המקדישים בשעה שהקדישו את נכסיהם. זה גם בא לידי ביטוי הלכה למעשה בטיפול של בתי הדין: הם מקפידים על הנצחיות של המעמד תוך הימנעות ממכירה או מהעברת הבעלות בכל צורה אחרת, רואים עצמם כאחראים למימוש הייעוד כראוי ולא רק כמפקחים פיננסיים ומשפטיים, ושמים דגש על הנצחת שמו של המקדיש כפי רצונו מלכתחילה. זו שפה שאינה משפטית במובן היבש שמוכר במשרד המשפטים, ומשכך, ניסיון ההשתלטות הוא לא רק שאלה של כסף ושליטה, אלא גם של תוכן וערכים.
ברובד הכללי, המגמה כבר ברורה. עשרים שנה לא ההין יועץ משפטי לעתור נגד בתי הדין, מתוך הבנה שבמדינה יהודית ודמוקרטית אין למערכת המשפט החילונית סמכות להתנפל ולהתנשא על המערכת הדתית. זו קריאת מלחמה על המרקם החברתי של העם היושב בציון. גם בג"ץ, שביטל שני פסקי דין בפרשיות 'הבוגדת' בתוך שנתיים, השתדל מאוד להימנע מכך שנים ארוכות. יעידו על כך העתירות נגד חוק הונאה בכשרות שבו עסקנו קודם.
בשנתיים האחרונות התהפכה המגמה. משרד המשפטים מחפש את החיכוך, ובצורה המוחצנת והגסה ביותר. בג"ץ תר אחר עולם הערכים של הדיינים בין האותיות והשורות, רק כדי לבטל אותו בבוז. המגמה המדאיגה הזו חייבת לעמוד לנגד עיניהם של חברי הכנסת המרכיבים בימים אלה את הממשלה הבאה. הוויכוחים על איוש משרד הדתות פחות רלוונטיים בשעה שמערכת המשפט עושה את דיינינו ורבנינו למרמס. הנושא הזה, שהוא קונצנזוס בין המפלגות בקואליציה, צריך לתפוס מקום של כבוד בסדר היום של הממשלה הבאה.
לתגובות: [email protected]
***