הפילוסוף היהודי עמנואל לוינס כתב בעקבות ההישגים המדעיים הגדולים של דורנו משפטים שמזמינים אותנו לחשיבה מעמיקה: "יש הטוענים שהצורך בהגנת האדם מפני הטכנולוגיה של המאה הזאת נהפך לדחוף.
שהאדם איבד בה את זהותו, עד כדי השתלבותו כגלגל אחד מגלגליה של מכונה עצומת ממדים שבה סובבים חפצים ויֵשים... יש מן האמת בהצהרה זו. הטכנולוגיה מסוכנת. היא אינה מאיימת על זהות הפרט בלבד. היא עלולה לפוצץ את כוכב הלכת שלנו".
אכן, אם בעשורים הקודמים הדאגה שהטכנולוגיה עוררה התמקדה בעיקר בסכנת ניצול היכולות הצבאיות של דיקטטורות לרעה, הרי כיום הסיכון מפני הטכנולוגיה במישור הצבאי הוא כאין וכאפס לעומת הסכנה הנובעת מאמצעים טכנולוגיים כמו הרשתות החברתיות.
העובדה שרשתות אלה טומנות בחובן את האפשרות ליצור קשר אנושי קל ובלתי מסויג עם כל היקרים לנו, יהיה המרחק הפיזי בינינו גדול ככל שיהיה - ברוכה ללא ספק. עם זאת, זוהי ברכה קטנה ששוקעת מהר ועמוק לתוך מצבור חומר נפץ המסוכן לאין ערוך מכלי הנשק ההרסניים ביותר: היכולת המוענקת לכל אדם עלי אדמות לפרסם מה שהוא רוצה לכולי עלמא – בין שהוא אמת ובין שקר, בין מועיל ובין מזיק, בין הורס ובין בונה. ואנו כאזרחים פשוטים עומדים חסרי אונים ודוממים מול השימוש המסוכן ברשתות החברתיות.
משפט בכיכר העיר
בימים אלה זה קורה מצד רבנים שפנו למשטרת ישראל בעקבות האשמות שפורסמו על פגיעה מינית שביצע לכאורה ראש ישיבת הר המור הרב צבי טאו שליט"א, שכבר הושב על ספסל הנאשמים עוד טרם נבדקו החשדות באופן יסודי על ידי גורמי אכיפת החוק.
סל כישוריי האנושיים אינו כולל את היכולת לבחון כליות ולב. כמו כן, איני אוחז בסמכות מקצועית שיפוטית המאפשרת לי להיכנס לקלחת הוויכוח בנוגע לאמינותן וביסוסן של האשמות העולות. יתרה מכן, אדגיש שאין בכוונתי בשום פנים למזער את תלונותיה של האישה, ואין ספק שמחובתה להגיש תלונה. עם זאת, בראייה נרחבת, ומבלי להתייחס דווקא למקרה דנן, חשוב לציין כי לעולם לא אאמין מראש ובעצימת עיניים לשום תלונה, עדות או פרסום של איש או אישה, בשום נושא, כפי שדורשים מאיתנו בשנים האחרונות.
כל זה קורה משום שהתרגלנו לנוהג מגונה במיוחד, בפרט בארצנו, שלפיו ניתן לפרסם שמו של חשוד עוד טרם נחקר. וכך, כל איש ציבור ששמו שורבב בעמוד הפייסבוק של מאן דהוא בגין עוולה או פגיעה שלכאורה נעשתה, נתלה מיד בכיכר העיר. עוד לפני שגלגלי הצדק של מערכת המשפט בכלל החלו לנוע, גלגלי הצדק הציבורי כבר טוחנים את שמך הטוב עד דק. לפיכך, כאשר בדיני נפשות עסקינן, מוטל על האדם לבצע חקירה מעמיקה בטרם יוציא שמו של אדם לשחיטה בחוצות עיר.
בדורנו, שחלקים גדולים ממנו נותקו ממקור מעיינה של תורה, יקטרגו רבים כי לכאורה שכמותנו מבקשים לחפות על הרשע. לא ולא, נדגיש בפניהם, ונפנה אותם למקורותינו ההיסטוריים שכבר נידונו בעבר הרחוק של עמנו וקבעו כיצד מתמודדים עם אסונות כאלה - במקרה שאכן קרו חס ושלום.
וכך נפסק להלכה בישראל על פי התלמוד (מו"ק יז, א), בניסוחו של הרמב"ם ובשולחן ערוך: "חכם זקן בחוכמה וכן נשיא או אב בית דין שסרח - אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם, אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחבריו. אבל כשחטא שאר חטאות מלקין אותו בצנעה, שנאמר 'וְכָשַׁלְתָּ הַיּוֹם וְכָשַׁל גַּם נָבִיא עִמְּךָ לָיְלָה' (הושע ד, ה) - אף על פי שכשל כסהו כלילה. ואומרים לו היכבד ושב בביתך".
אדם הרחוק מתורה יאמר, קרוב לוודאי, שיש כאן רצון לטיוח העובדות ולמתן חסות לרע. עלינו לומר לו: בחרת לעוות כוונתה של תורה, שכן לשון חכמי ישראל הייתה ברורה - היא אינה מנקה אפילו אדם גדול מעונש אם אכן חטא. אולם עונשו ניתן לו הרחק מעיני הזרקורים: "מלקין אותו בצנעה".
אם כן, עונש יש, והוא לא קל. כל אדם ישר והגון בישראל יודע שאכן קורה לעיתים שאדם שהיה אמור לייצג את המוסריות העליונה והנשגבה נכשל, אבל ברוך ה', מקרים כאלה נדירים מאוד במכלול הדמויות הרבניות. מאידך, די בפרסום של מקרה בעייתי אחד כדי ששמם של שאר חכמי ישראל יוכפש. בעקבות הכפשה זו כל יסוד עמנו ויסוד נשמתו ייהרסו: התורה, אהבת ה' ויראתו, שרק חכמי ישראל מלמדים אותה. משום כך, כדי להגן על התורה וכבודה שחוללו בעבירה (ולא כדי להגן על החוטא) - הענישה מתבצעת בסתר.
אם כן, עצם הקריאה בפרהסיה, ולא בצנעה, לחקור את הרב, היא עבירה ברורה על ההלכה, כפי שאמרו רבותינו ז"ל (עירובין כא, ב). אבל יש חמור מזה לאין ערוך.
לא מזור לקורבנות אלא חילול השם
גם על פי ההלכה הנ"ל, שלפיה יש להעניש בסתר, עלינו לשאול: מי רשאי לשפוט ולהעניש במקרה שכזה? אין ספק שבית הדין שבמקום הוא הממונה על כך, כיוצא מדברי הרמב"ם והשולחן ערוך הנ"ל. וגם אז, כשהנשפט הוא חכם גדול בישראל, לא כל בית דין רשאי לשופטו, וחייבים לפנות לגדולים ממנו. ואם אין גדולים ממנו, חייבים לרכז קבוצה גדולה של חכמים שילכו יחדיו (כמבואר בדברי חז"ל).
ואם כן, נשאלת השאלה מי מינה את אותם רבנים, שלפחות אחד מהם היה תלמידו של הרב, וכבר לפני שנים רבות נוצר ניכור ביניהם, להעמיד עצמם כחוקרים ושופטים? וישיבו בתמימות: לא שפטנו, אלא רק פנינו למשטרה לחקור על מנת לחשוף את האמת. ראוי להדגיש שהדרישה מן המשטרה לחקור על סמך פרסום ברשתות כמוה כמתן גושפנקא להאשמות, ומתוקף מעמדם התורני, זהו מעשה השופך רותחין על ראשו של תלמיד חכם גדול. והגרוע מכול הוא ההחלטה לחקור את המתלוננת על אף שאין לאותם רבנים תקן בית דין; החלטה זו כבר הופכת אותם לראויים לעונש, כמפורש בפסחים (קיג, ב) לגבי מי שהגיש תלונה לבית הדין על פי עדות יחיד שלו, באשר קבלת עדות כזו, שאינה קבילה, הופכת להוצאת דיבה של ממש.
אם כנים וישרים היו אותם רבנים, מדוע בחרו שלא לגשת לסמכויות עליונות רבניות, כגון בית הדין הגדול של הרבנות הראשית לישראל - מוסד שמעמדו וגישתו הממלכתית לא היו מאפשרים לרב טאו לסרב להופיע בפניו ולהישפט? או לחלופין, מדוע לא לוו המתלוננות למשטרה להגיש את תלונותיהן ולדרוש חקירה יסודית?
במקום אלה, החליטו אותם רבנים לפרסם את ההאשמות ברבים. כל בר בי רב יֵדע לומר שאף אם כל הדוחות המשטרתיים יוכיחו מעל לכל ספק שלא היה קמצוץ של אמת בתלונות – תלונות שכל איש הירא את ה' חייב להחזיקן כשקריות כל עוד לא הוכח ההפך – שמו של הרב יישאר מוכתם לנצח. עולמם הרוחני של רבבות צעירים שהיו מתייחסים לעצם שמו ביראת כבוד, ייוותר כעיי חורבות, והנזק לתורה, ליראת ה' ולאהבתו - אחריתו מי ישורנה.
לצערנו, במקום לקיים את דברי רבותינו "כסהו כלילה", החליטו אותם רבנים לשאת באחריות חסרת תקדים על פוטנציאל הנזק הרוחני והציבורי האדיר הזה, בייחוד כשהתוצאה לא תביא מזור לקורבנות (חס ושלום אם היו) ואף לא לחברה, אלא תגרום פגיעה שתוצריה יובילו לחילול השם שלא היה דוגמתו כבר דורות רבים.
הכותב הוא נשיא מוסדות 'אור וישועה' בחיפה
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: [email protected]
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)