מהרגע שבו התברך על ידי יצחק, התחילו הצרות לפקוד את יעקב, בזו אחר זו. בערוב ימיו הוא יאמר לפרעה במצרים: "מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי" אך באף אחת מתחנות חייו הוא לא יתהה – היכן היא אותה הברכה. כי בזמן שאנו מתבוננים בצרותיו, הוא רואה אותה מתממשת לעיניו: הוא שחצה את הירדן במקלו - גָּדֵל ונהיה לעם.
המאבק על ברכתו של יצחקו עומד במרכזה של פרשת-השבוע. תוכן הברכה יכול להסביר את התחבולות והמאמצים שהושקעו לשם השגתה וכך גם את העויינות שהתפתחה בעקבות זאת: "יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים "הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ".
הברכה אמנם מעצימה את הזוכה אך זאת על גבם וחשבונם של מי שלא זכו, זהו "משחק סכום אפס".
לאחר שקיבל את הברכה, היינו מצפים לראות את יעקב שב אל אהלו כשהוא זָחוּחַ ונטול דאגות, שָׁלֵו, שקט ושאנן, לאור הביטחונות שבאמתחתו ,לעתיד טוב ומזהיר. ואולם, תחת זאת, אנו מוצאים את יעקב מיטלטל בלבב ימים, נרדף ונהדף מסערה לסערה.
בתחילה הוא מתבשר ע"י רבקה על מזימתו של עשו להרגו ומתבקש לברוח לחרן. ל"יָמִים אֲחָדִים" . היינו מצפים לשמוע את יעקב מסתייג מכך, מרגיע את רבקה, "הן, זה עתה נתברכתי להיות גביר לו"... אך ללא אומר ודברים הוא ממלא את מצוותה, קם ובורח.
בדרכו לחרן הוא נרדף ע"י אליפז שגוזל ממנו את כל רכושו. כאן היינו מצפים לתחילתה של תהייה - "היכן היא הברכה שבה נתברכתי?" - אך לא! יעקב ממשיך אל תחנתו הבאה. פוגש את רחל ומסכם עם לבן - אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה. השנים חולפות, רגע הפרעון מגיע והסיכום עם יעקב מוּפָר: ויהי בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה לֵאָה. וגם עכשיו– יעקב לא מרים קול זעקה ולא תוהה על הברכה. הוא משלים עוד שבע שנות-עבודה עבור רחל ואחריהן שש שנים קשות נוספות, כשכיר אצל לבן, שמהתל בו ומחליף ללא הרף את משכורתו.
יעקב – ממשיך קדימה, לעבר העתיד, אך הצרות, כך נדמה, אינן מרפות.
מפגש מפחיד עם עשיו וכוחותיו, מאבק עם מלאך מסתורי עד עלות השחר, אונס דינה בידי שכם בן חמור ועימות אלים בעקבותיו, מותה של רחל אהובתו בדרך, מעשה-ראובן, אובדנו של יוסף-בנו האהוב, רעב בארץ, ירידת הבנים לשבור אוכל במצרים והסתבכותם שם.... נדמה כי לא היה רגע שקט בחייו של יעקב, ביקש לישב בשלוה קפץ עליו רוגז. ובשום שלב, באף אחת מהצרות, הוא לא תוהה ולא מתקומם: - "למה זה קורה לי?, הזוהי הברכה?".
את ההסבר לכך ניתן למצוא בדבריו של יעקב באחד מרגעי המתח והחרדה שפוקדים אותו. כאשר עשיו הולך לקראתו, פונה יעקב בתפילה לה' אך לפני בקשתו הוא מקדים את המילים הבאות, לתיאור מצבו-... כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.
שום מילה על הצרות. ההיפך מכך: הוא מביט על מצבו הנוכחי ביחס לנקודת הפתיחה ומתמלא ברגשי תודה. הגעתי במקלי ועתה הייתי לשני מחנות. כן, יעקב רואה בעיניו את ברכת אביו כשהיא מתממשת. לא בנקל. לא בלי ייסורים, אבל היא מתקיימת.
יעקב יודע בתוכו: הברכה לא הבטיחה שהדרך תהיה קלה. היא הבטיחה שהוצאה תושג ! שהעמל לא יהיה לשוא.
בדורנו, יותר מבעבר, אנו חיים בתחושה כי הכל תלוי בנו. אם רק נרצה, נתאמץ ונפעל- נכון – בהכרח נשיג כל מה שנבקש. ואולם, לא כך הם הדברים. כך לדוגמה, מידי יום נאלצים רופאים מסורים ומיומנים להודיע בכאב למטופליהם (או לבני המשפחות) שלא עלה בידם להשיג את התוצאה המיוחלת. למרות –הרצון העז, המומחיות והמאמצים הרבים. מוטיבציה, מיומנות ונכונות להשקיע הם תנאים הכרחיים כדי להשיג את המטרות, אך לא די בהם לבדם. יעקב הבין זאת. הברכה נועדה להבטיח שיגיעתו לא תהיה לריק, שייסוריו לא יהיו לשוא ושמטרתו תושג.
בהתנהלותו הוא מחנך אותנו, להביט אל המטרה ולא לשקוע בקשיים שבדרך, להבין כי הברכה מבטיחה את התוצאות – אך היא לא פוטרת מהאתגרים ומהתְּלָאָות, להפנים – כי כדי להשיגה עלינו לרצות בה מאוד, להשקיע מאמצים ולפעול נכון – אבל זה לא מספיק: צריך גם אמונה וברכת-שמיים.
---
מאיר בן שבת הוא יו"ר המועצה-הציבורית של בית הציונות-הדתית, כיהן כיועץ לביטחון לאומי וראש המל"ל בין השנים 2017-2021 ומשמש חוקר- בכיר ב"מכון למחקרי ביטחון לאומי" (INSS) שליד אוניברסיטת ת"א.
