האם חוק כנסת כל כך משמעותי לעתיד המדינה, יכול לעבור ברוב מקרי רגיל, ועל חודו של קול? השאלה הזו עלתה לאחרונה לשיח הציבורי, על רקע הדרישה לחוקק את 'פיסקת ההתגברות', שנועדה בעיקרה למנוע מבג"ץ לבטל חוקים של הכנסת הסותרים, לטענת שופטי בג"ץ, חוק יסוד של הכנסת. שני חוקים שחוקקה הכנסת ה-12 בשלהי כהונתה, בשנת תשנ"ב 1992, 'חוק יסוד: חופש העיסוק' ו'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו', העניקו לבית המשפט העליון, לפי פרשנות הכהן הגדול של בית המשפט אהרון ברק, מעמד על-חוקי, שעל-פיו ישנה בידם הסמכות להכריז על בטלותו של חוק העומד בסתירה לחוקי יסוד אלה . 'חוק יסוד: חופש העיסוק' עבר ברוב של 23 בעד, ללא מתנגדים וללא נמנעים – חמישית ממספר חברי הכנסת. ב'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו', תמכו 32 חברי כנסת התנגדו 21 חברי כנסת ונמנע אחד . כ-20 מעשי חקיקה שעמדו בסתירה לחוקי היסוד הללו, שבחקיקת כל אחד מהם השתתפו פחות ממחצית כל חברי הכנסת, בוטלו בידי בג"ץ במהלך השנים. עד כאן ההיסטוריה הידועה והנושנה המוכרת לכולם. אני רוצה לדבר על חוק אחר, לא חוק יסוד, שרוב הציבור מן הסתם לא הכיר או כבר שכח. השבוע לפני 30 שנה, ב-ז' בכסלו תשנ"ג, 2 בדצמבר 1992, עברה על חודו של קול הצעת 'חוק לתיקון פקודת מניעת טרור', שבשמו הפחות מכובס ביטל את איסור המפגשים של אזרחים ישראלים עם אנשי אש"ף – אירגון הגג של אירגוני הטרור הפלשתיניים. גם במקרה הזה, רק 37 חברי כנסת תמכו בחוק, ו-36 הצביעו נגדו. החוק תיקן תיקון קודם ב'פקודה למניעת טרור', שהתקבל בכנסת בשנת 1986, שאסר קיום מגע עם אנשים הממלאים תפקידים בארגון טרור. (החוק לא חל על עיתונאים במסגרת עבודתם, כך שריאיונות עם אישים באש"ף הוסיפו להתפרסם מפעם לפעם בתקשורת הישראלית). ברגע שהצעת החוק עברה, חברי כנסת מהשמאל ובראשם הח"כים הערביים פרצו באופן לא מפתיע בצהלות שמחה במליאה. הימים היו ימי ממשלת רבין השניה, זו שעלתה לשלטון חצי שנה לפני-כן, בבחירות שהתקיימו ביוני 1992 ושהורידו את ממשלת יצחק שמיר ז"ל. רק מעטים מהח"כים שהצביעו בעד או נגד החוק, ובוודאי שבודדים מאזרחי ישראל בכלל, ידעו מה באמת עמד מול הרצון העז לשינוי החוק הזה, בעיקר בקרב הפלג של שמעון פרס ז"ל בתוך מפלגת העבודה: חודש וחצי אח"כ, בכ"ח בטבת תשנ"ג, 21 בינואר 1993, נפגשו לראשונה בחשאי שני נציגים ישראלים, ד"ר רון פונדק ז"ל וד"ר יאיר הירשפלד יבדל"א, עם נציגי אש"ף בנורווגיה, באישורו של סגן שר-החוץ יוסי ביילין, ופתחו בכך את סדרת המגעים שיובילו בתוך חצי שנה להסכם אוסלו ולהקמת הרשות הפלשתינית ביו"ש. חוק שעבר על חודו של קול אחד בלבד, סלל את הדרך לאחד המהלכים הכי משמעותיים בתולדות המדינה, שהשפעתו ניכרת עלינו עד היום, 30 שנה אח"כ. מה שמותר לשמאל – מותר לכולם. ב-ג' באדר ב' תשנ"ה, 5 במרץ 1995, אמר יצחק רבין ז"ל בכנסת: "כל עוד יש לנו רוב בכנסת - נמשיך בתהליך השלום, גם אם רוב הציבור לא משוכנע שיש להמשיך בתהליך". משפט מפתח לנציגי הקואליציה המתגבשת לאמץ את העיקרון הדמוקרטי הזה שטבע רבין, גם לגבי הכנסת הנוכחית, שבניגוד לממשלת רבין באמת מייצגת את רוב הציבור. להשאיר לשופטים את מאמץ ההתבגרות ובכל זאת, אם כבר דנים ב'פיסקת ההתגברות', נראה לי שעדיף לא לאפשר לכנסת לבטל פסיקה של בג"ץ בנוגע לביטול חוקים, ולא בגלל שהשופטים בדימוס מתנגדים לה. האובייקטיביות והענווה, כידוע, מעולם לא היו מהתכונות הבולטות של כבודם לשעבר (ישנם כמובן גם יוצאים מהכלל הזה). הרבה יותר הגיוני, וטוב גם לח"כים עצמם, לקבוע שפסילת חוק בבג"ץ תהיה רק ברוב מיוחס של 12 מתוך הרכב של 15 שופטים. מסיבה אחת: זה ימנע מהשופטים לחמוק מהאחריות, שבמקרה הזה היו שמחים להשליך מעליהם. אם תיחקק 'פיסקת ההתגברות', ולא משנה באיזה רוב ניתן יהיה להתגבר על בג"ץ, שופטי בג"ץ יפסלו חוקים בלי היסוס - וישלחו אותם לכנסת, שיחליטו הח"כים על תוקפם. בחדווה רבה ישמחו השופטים להטיל את האחריות על הכנסת, שתצטרך להתעסק יותר מדי עם חוקים שבג"ץ פסל. לכן עדיף גם לחברי הכנסת שההכרעה תישאר בין כותלי בית המשפט – במגבלות ברורות. הרצון לפסול חוק יחייב גיוס כללי של כל שופטי העליון, ורק אם תריסר שופטים מתוך ט"ו יגיעו למסקנה שיש לפסול את החוק, יהיה זה הסימן המובהק שבאמת מדובר בחוק לא הגיוני ולא סביר. בני עקיבא: ה' עמכם אחד השירים הייחודיים של אורי אורבך המנוח, מופיע בספרו 'באיזה שבט אתה', ששמו נובע מהשיר הזה, שאין בוגר בני עקיבא אחד שלא יזדהה איתו: "גם כשתהיה זקן / בעוד שמונים שנה, / גם כשתלך כפוף / בעזרת הנכדה הקטנה / "גם כשכבר לא תוכל / לראות בלי משקפים / גם כשתתחיל לשכוח / איפה הינחת את השיניים / "גם כשלגמרי תשכח / מקומות / אירועים / אנשים / שלמדו איתך בכיתה - / תמיד תזכור מיד / באיזה שבט אתה". לפני שנים רבות רואיינתי באתר 'מעריב nrg ', במדור הנקרא 'שליפות', שבו צריך המרואיין להתייחס להגדרות שהמראיין מציג לו. להגדרה 'בני-עקיבא' עניתי: "תנועת הנוער שבה אהיה חבר עד מותי בשיבה טובה". אני מניח שבתשובה הזו קלעתי לדעתם של עוד כמה מיליוני בוגרי התנועה מאז הקמתה. מהרב חיים דרוקמן שיזכה לשנים רבות וטובות, ועד הנערים שסיימו בתחילת השנה את ביה"ס התיכון. כן, גם אני, כבוגר בני עקיבא, זוכר גם היום את שם השבט שלי (שבט כיסופים, למי שבאמת סקרן לדעת). וגם כשכל הילדים שלך כבר עזבו את בני עקיבא, עדיין כששבת האירגון מתקרבת, מתחילים הליחשושים של 'מי יודע מה השם החדש של השבט?' בהמשך הגיליון מתפרסמת כתבה של עובד פרל, על סניפי בני עקיבא הפועלים במרכזי הקליטה של עולי אתיופיה. מאז היווסדה לקחה על עצמה תנועת בני עקיבא משימות לאומיות, בין אם בתחום ההתיישבות – שנים רבות היתה ההליכה לקיבוצים ולמושבים לאידיאל המוביל של בני עקיבא – בתחומי החברה, ובוודאי בנושא העליה ארצה. השבת, בפרשת 'ויצא', נקרא על הבטחתו של הקב"ה ליעקב אבינו בצאתו לחרן (בראשית כ"ח, ט"ו) "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת". חמישה פסוקים אח"כ מגיב יעקב בנדר משלו: "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר: אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵא-לֹהִים". תהה על כך הרב י"ל מימון, מראשוני 'המזרחי' והציונות הדתית, שהיה גם שר הדתות הראשון במדינת ישראל: כנגד "ושמרתיך בכל אשר תלך" שאמר לו ה' יתברך, אמר יעקב "אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך הזאת". ואולם לפי מה שאמר לו הקב"ה "והשיבותיך אל האדמה", לא אמר יעקב 'והשיבני' – אלא אמר 'ושבתי'. למה? אמר הרב מיימון: יעקב ביקש לומר, שבנושא עליה לארץ ישראל לא צריכים לחכות עד שהקב"ה ישיב אותך אל הארץ, אלא האדם בעצמו צריך לשוב ולעלות לארץ ישראל, ורק אז יהיה לו ה' לאלוקים. אבל אם יישב בגולה ויחכה שהקב"ה ישיבהו אל הארץ, אז יש לפקפק אם ה' יהיה לו לאלוקים. הציונות הדתית, מראשיתה, נטלה יוזמה לעליית יהודים לישראל – בניגוד למגזר החרדי שהעדיף לשבת בגולה ולחכות לביאת המשיח. רבים מאלו שהמתינו למשיח, מצאו עצמם כזכור במשרפות מחנות ההשמדה בשואה הנוראה. אלו שנטלו יוזמה, בנו מחדש את מוסדות התורה בארץ ישראל. יהודי אתיופיה, בעשרות השנים האחרונות, פעלו באופן פעיל לעלות לישראל – גם בעזרת מדינת ישראל. הפעילות של בני עקיבא בקרבם היא יותר מטבעית. טבעית כמו המילים בהמנון בני עקיבא 'בלב אמיץ ועזרת ה' – עלה נעלה'. אז שתהיה שבת אירגון מוצלחת לכל חניכי בני עקיבא בארץ ובתפוצות – שיעלו בהקדם ארצה. וכמו שהרב מיימון אמר על העולים ביוזמתם: "האדם בעצמו צריך לשוב ולעלות לארץ ישראל, ורק אז יהיה לו ה' לאלוקים". בדיוק כמו ברכת השלום של חניכי בני עקיבא: "ה' עמכם".