נקשור בין מדרג הצרכים של מאסלו וספר בראשית, דרך פרשת ויצא. ספר בראשית רצוף ניגודיות בין דמויות: קין והבל - קין עובד אדמה, דואג לצרכים הבסיסיים והחיוניים של המין האנושי והבל מתעסק בצאן, מעין סוג של מותרות מעבר לצרכים הבסיסיים. מאז ועד היום העולם מתחלק לשתי קבוצות: האחת יוזמת ויוצרת והשנייה ניזונה מהראשונה. אברהם ולוט - חסד אל מול חמס; אברהם אל מול הפלשתים, יצחק אל מול ישמעאל, יעקב ועשו, יעקב ולבן. יעקב בפרשתנו בורח מאחיו אל הבלתי נודע, חסר כל ונרדף, ערום ועריה. ישן בדרך, חולם, רואה סולם שמוצב ארצה. מחד מעוגן במציאות, בצרכי היום הבסיסיים, ומאידך "ראשו מגיע השמיימה". הסתפקות באספקת צרכים בסיסית היא חשובה, אבל אין בינה לבין צרכי בעלי החיים ולא כלום. אין מותר בין האדם והבהמה; יתרון האדם, כאשר הוא מתקיים בא לידי ביטוי כאשר הראש בשמיים למעלה; מעבר ליצר והחומר יש את רוח, חזון שאיפות ומעוף. מדרג הצרכים של מאסלו הוא בהמי, גשמי ופשוט; אמנם לא ניתן לשרוד בלעדיו, אך גם כאשר האדם גם צורך ומשתמש בצרכים הבסיסיים, חייב הוא לדעת לעטוף עצמו ואת צרכיו ברוחניות, בערכים, בדרך ארץ, והעיקר: להבחין בינם לבין מותרות. יעקב אבינו רואה את מלאכי האומות עולים ויורדים ואינו מודאג, אבל כאשר הוא רואה את מלאכי אדום עולים ולא יורדים, עולה בו חשש שמלכות אדום- עשו תגבר חס ושלום על עם ישראל. עד שה׳ אומר לו: אל תירא עבדי יעקב, אני מורידו משם, אבל זה תלוי בראש ובראשונה בהתנהלותו של עם ישראל, כחוק הנדנדה: אם רוחך למעלה, אדום יהיה למטה, ואם חלילה תתנהגו בבהמיות וגשמיות תאבדו את מעמדכם כעם הנבחר, את תרבותכם ובשורתכם המוסרית, ואז האדומיות תהיה למעלה. הכלל הזה עובד לאורך שרשרת הדורות ועד ימינו אנו. יעקב מתעורר מהחלום. הוא צריך לדעת לחלום ולשאוף, אבל גם לדעת מתי לקום אל קרקע המציאות. הוא מבקש מה׳ צרכים בסיסיים: "ושמרני.. ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש..."והיה ה׳ לי לאלוקים". האם זוהי תמצית מאווייו? לחם ובגד, שיא שאיפותיו החומריות? כן, זוהי בקשת המינימום לקיום האדם, כל השאר אלה מותרות. התורה מבקשת לומר: כל שצריך האדם זוהי אמונה בסיסית מוצקה וחזקה באלוקים והסתפקות במועט. נהיית האדם אחרי מותרות גורמת לו לבעיות רבות והעיקר: אין לדבר סוף. מקבל מנה רוצה מנה אחת אפיים. הרדיפה הדורית שלנו אחרי עוד ועוד מותרות והישגיות פוגמת ביכולתנו לשמוח על מנת חלקנו, באותם דברים פשוטים שלכאורה ברורים מאליהם. השאיפה צריכה להיות רוחנית: "והיה לי ה׳ לאלוקים" - כך אגיע לשלמות אישית. העדפת הנצחי על פני החולף והזמני והמשתנה, צאו וראו רק מה השתנה בחיינו במשך עשור. בניגוד לרוחני הנצחי אלו דברים חולפים, ומנגד ככל שעולים ברוח מתקרבים לעולם הנצח. הסולם והחלום: שני מישורים שבהם חי האדם: האופקי של העשייה, הבניה, חיי היומיום. מנגד המישור האנכי: למעלה בשמים, ברוח, במחשבה ובחלום. היכן האדם באמת? : היכן שראשו ומחשבתו מגיעים שם הוא. ובסולם: מלאכי אלוקים עולים ויורדים: האדם נע בין שאיפותיו הגשמיות לרוחניות, ועלינו לשאוף תמיד למצוא את נקודת החיבור האידיאית. הכותב הוא נשיא האקדמית דתית לחינוך שאנן בחיפה