חברה שלחה לי פוסט שהעלתה רביטל ויטלזון יעקבס. בפוסט היא משתפת מכתב אנונימי מאחת העוקבות שלה: "הרגע הכי קשה ביום הוא הרגע הזה אחר הצהריים שצריך להתקשר ולשאול 'מתי אתה חוזר?'. כאילו להעיר אותך מהאופוריה ולהזכיר לך שקיים עוד עולם. עוד עולם של אישה וילדים שצריכים אותך, ומדיח ועזרה בשיעורי בית. וברור לי שאתה לא יושב ונופש ושאתה עובד ובמשרד. גם לי היה פעם משרד כזה, וימי עבודה שהתארכו עד הלילה. אבל אז נהיו לי ילדים, ואין כבר שום סיכוי שאלך לאן שהוא בלי לדעת מתי אני חוזרת אליהם. והשיחה הזאת, המשפילה (בעיניי לפחות), של להזכיר לך על קיומנו, לשאול מתי אתה חוזר ולשמוע את התשובה המעליבה: 'אה, כן כן, אני יוצא עכשיו', פשוט מגדילה את הפער הזה ביני לבינך". הכותבת ממשיכה ולבסוף מסיימת: "תנסה לזכור אותנו, בארבע אחר הצהריים. כן, זה ממש מוקדם, בעיצומו של היום. אבל בשבילנו כבר עוד שנייה מחשיך, ושעון חורף, וקשה ועייף וכל כך יעזור לא להרגיש בזה לבד".
נראה לי שאין אישה שלא מתחברת לפוסט הזה. אין אמא שלא חוותה את רגעי השבירה, העייפות והצורך הזה, גם אם הוא רגעי, שמישהו יחליף אותה. אין אמא שלא קיוותה שכבר הגיע זמן ההשכבות בעודה מביטה בשעון בתסכול ומגלה שבעצם רק חמש וחצי, אז מה אם חשוך כבר שעה? כשקראתי את הפוסט לרגע הרגשתי כמוה. הגוף שלי חזר כמה שנים אחורה. גם אני הייתי האישה הזאת שמטופלת בילדים. אני מתכוונת לילדים קטנים שצריך להחזיק להם את העיניים בעזרת קיסמים כדי שלא יירדמו בארבע אחר הצהריים כמו דוב קוטב. גם אני הייתי אמא צעירה עם בעל שעובד 18 שעות ביום וחוזר הביתה מסמורטט. כשהביטלס שרו את השיר "help! I need somebody" הם לא תיארו לעצמם שהם מכוונים לדעתן של נשים עייפות. גם אני זוכרת את ההרגשה הזאת של "וואי, רק שיבוא כבר!!!" כשצלצלתי לבעלי. כל מה שרציתי לדעת הוא שאני לא לבד בסיפור הזה. גם כשידעתי שהוא לא יהיה כל כך יעיל כשיגיע הביתה, שהוא יצטרך קצת שקט אחרי יום עבודה עמוס. הלו!!! גם אני בסוף יום עבודה עמוס, אפילו שאני יכולה לעשות אותו בפיג׳מה ומטפחת מאתמול. גם אני! שמישהו יראה שגם אני!!! עצם העובדה שהכותבת ההיא מרגישה צורך להרים את הטלפון הזה, כמו קבצנית, לא פשוטה לה. גדלנו בדור של נשים עצמאיות וחזקות. מה עכשיו לצלצל לאביר על הסוס הלבן שיציל אותה מהברוך? הטלפון הזה גורם לה להרגיש עוד יותר בודדה, לבד במערכה. אנשים מבקשים כל חייהם להיות ראש הפירמידה, המחליט הבלעדי, קובע המדיניות הראשי. הם לא מבינים כמה המקום הזה בודד, נטול נחמה, שותפות ותמיכה.
בדידותם של ענקים
ספר בראשית מגולל את סיפורי האבות והאימהות. לאורך כל הסיפורים הללו נשזר הרעיון של בדידות מול ההליכה יד ביד עם ה' יתברך. אברהם אבינו נקרא עברי, על שכל העולם כולו מעבר אחד והוא מהעבר השני. אברהם נמצא מצידו השני של העולם בעקבות גילוי ה' בעולמו. מהרגע שבו גילה את מציאות ה׳, אברהם כבר לא היה לבד. את כל הניסיונות אברהם עובר כשה' לצידו, מעליו ומלפניו באספקלריה מאירה וישירה. גם אצל שרה אמנו יש רגע שבו הרגשת הבדידות מתעוררת. שרה מרגישה לבד כשאברהם ממשיך את זרעו באמצעות ישמעאל והיא נותרת בעקרותה. "חמסי עליך", היא מטיחה באברהם. לא התפללת אלא עליך, מסביר רש"י. לא חולפים כמה פסוקים ועל שרה נחה רוח הקודש. ה' שולח מלאכים שנותנים לה סימן שתפילותיה נשמעות. את לא לבד כאן, אני שומע את תחינותייך. אני מקבל את דמעותייך ומשיב תפילותייך שיתקבלו בשחוק.
כשאליפז מותיר את יעקב אבינו חשוב כמת בלי דבר לגופו, יעקב אבינו מרגיש בודד. כשהוא הולך לישון נגלית אליו מציאות השם יתברך באמצעות חלום. והנה הוא כבר לא חשוב כמת. יש לו כול. הוא אינו הרוכב הבודד, יש באמתחתו את כוח ה' שנושא אותו על כפיים ומאפשר לו לעבור את כל הניסיונות בבית לבן. גם רחל אמנו מבקשת למות מפאת בדידותה. היא צריכה להרגיש שהאיש שלה איתה. ויעקב אבינו עונה לה בתמורה: "התחת אלוקים אנוכי?". היא כל כך לבד שאפילו עם אחותה היא לא יכולה לדבר. וגם באוהל אחותה השנואה הבדידות קיימת, בכיסופים לאהבתו של יעקב. אפילו יוסף הצדיק, שנגלה לו זיו האיקונין של אביו, נפגע במידת הביטחון והרגיש לרגע קט לבד כשביקש משר האופים להזכיר אותו בשובו אל פרעה. אפשר להמשיך בדרכם של ענקים - לקרוא על בדידותו של דוד המלך "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי", על "א־לי למה עזבתני" של אסתר המלכה, ועד לטיולים של הבעל שם טוב הקדוש ביערות.
השרה לענייני בדידות
מפחיד אותנו להרגיש לבד. זה אחד הרגשות החזקים והמכבידים שקיימים. הרגשת הבדידות משפיעה לא אחת על הבריאות הפיזית שלנו, ולא רק הנפשית. לא סתם דיברו בלי סוף על הבדידות בימי הקורונה הפחות עליזים. לא סתם מדברים על חשיבותו של הביקור אצל סבא וסבתא, שלא ירגישו לבד כי זה משפיע לרעה על המערכת החיסונית. לא סתם באנגליה מינו שרה מיוחדת לענייני בדידות וככל שעובר הזמן משרתה הולכת וגדלה. האמת שזה קצת אירוני. עם התפתחות הטכנולוגיה היינו מצפים שהמצב ישתנה. באופן תמידי אנו אוחזים בידנו מכשיר שמחבר אותנו לעולם. הרשתות החברתיות נועדו לקשר אותנו מבחינה חברתית לאנשים מצידו השני של העולם ולהפוך אותו לכפר גלובלי קטן, אבל קרה דווקא ההפך. אנשים יכולים להיות מוקפים באחרים ועדיין להרגיש שקופים. הבדידות האמיתית לא רק שקיימת אלא אף מועצמת.
אולי, אם נלמד מסיפורי האבות, אנחנו לא צריכים לפחד כל כך להיות עבריים. אולי הרגשת הלבד הזאת נועדה כדי שנבין שאנחנו כלל לא לבד. לא בשמחות, לא באכזבות ולא בניסיונות. נכון, זה קשה. ה' יודע להסתיר את עצמו יפה יפה ברגעים מסוימים. בעיקר בחמש בערב, כשהבעל לא חזר, הילדים לא הכינו את שיעורי הבית והם רחוקים שנות אור ממקלחת. אבל אולי דווקא שם, בתוך רגעי הייאוש, אנחנו אמורים לגלות שיש מישהו איתנו, תמיד. בבור שאין בו מים, בארמון המלך הרשע, במשברי הזוגיות, בכמיהת העקרות, בבדידות האימהות. בכל רגע בחיים אנחנו אמורים למצוא את האברהם אבינו ששוכן עמוק בזיכרון הגנטי שלנו, לפקוח עיניים ולראות מולנו את ה'. אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה. באספקלריה מאירה וישירה.
לתגובות:ayakremerman@gmail.com
***