צורך לאומי מיוחד

אם סוגרים לרגע את החדשות ויוצאים החוצה, ניתן לפגוש את טוב הלב הפועם בחברה הישראלית.

מחוץ לריבים והמחלוקות, לפוליטיקה ולוויכוחים, יש פעילות כל כך עמוקה במדינה שעוסקת רק בחיבורים ועשיית טוב. שם לא מעניין ימין או שמאל, דתי, חילוני או חרדי, לא משנה מה המוצא או איפה אתה גר.

הטוב הזה ניכר בעמותות חסד רבות, במפעלים עצומים הדואגים לזולת, אפילו ברשת אפשר לפגוש את זה כמו בקמפיינים לגיוס המונים עבור מטרות נעלות או בהירתמות ברשתות החברתיות כדי לסייע לאישה אבלה שאין אצלה מנחמים או לחילופין להגיע לשמח זוג בחתונה שאין בה חוגגים.

עוד אחד מהמקומות בהם באה לידי ביטוי רוח הנתינה הישראלית זהו סיוע לאוכלוסייה עם צרכים מיוחדים. יש המון יוזמות לאותה אוכלוסייה מיוחדת ומופלאה. לרוב כל ההתייחסות לאותה אוכלוסייה לא מגיעה לכותרות ולא מדוברת מספיק. בשבוע החולף בעקבות נאום הבכורה המרגש של חברת הכנסת טלי גוטליב, בה הזכירה את בתה אוריה בעלת הצרכים המיוחדים, הנושא צף.

המענה לאוכלוסייה המיוחדת הוא משמעותי. חשוב להכיר אותם, להיחשף אליהם, לחוות אותם, ולא פחות מכך – לסייע גם למעגל העוטף שסביבם, ההורים והמשפחות.

הדברים נכונים לכל אדם באוכלוסיית הצרכים המיוחדים, קל וחומר כשמדובר באוכלוסייה פחות זוהרת, פחות מוכרת, מפורסמת ומושכת את העין כאוכלוסיית הבוגרים, אלו שעברו את גיל 21 ובעצם הגיעו לצומת מצומצמת בחיים, לאחר הגיל הנ"ל, כבר אין הרבה מסגרות, מוסדות ועמותות מותאמות. אין להם את המסלול הקבוע שעוברים צעירים אחרים בני גילם.

נראה שלצערנו הרב, אותם בוגרים מיוחדים מוצאים עצמם ללא מעש, ללא חברה, ללא ביטוי עצמי, וכל חטאם היה בכך שהגיעו לגיל "האסור". באופן טבעי, הדבר מוביל את ההורים שלהם לחפש אלטרנטיבות אחרות יקרות ופחות אישיות בדמות הוסטלים/ מטפל אישי.

אנחנו מסוגלים ליותר מזה, יש פוטנציאל אדיר בחברה הישראלית המיוחדת שלנו, יש נטייה לחסד, לחיבור, לדאגה אינסופית לאחר. בואו ננסה להכיר אותם, זה מתחיל בלהיות מודע שזה קיים, ממשיך בלקרוא, אחר כך אולי לצפות מהצד ובהמשך גם להתנדב ולהיחשף לעולם המיוחד, לבסוף נרצה להגיע למקום בו נפגוש אותם ברחוב ולא נרגיש תחושת רתיעה מהם, ההיפך הוא הנכון - נאהב אותם, נרצה לחבק ולהעריך אותם על הערך המיוחד, הגדול והאמיתי שיש בהם.

כאמור, לא כולנו בנויים לכך, אבל כולנו בנויים לעזור, גם אם לא נלך להתנדב, לפחות ננסה לקדם חוקים שיעזרו להם, ננסה לתרום מהידע ומהממון שלנו עם תחושת חיבור גבוהה יותר ולא כעזרה טכנית שהוא מסכן ואני עוזר לו ושם נגמרים היחסים.

בסוף לא מספיק להיזכר באותה אוכלוסייה פעם בשנה ביום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות, ולא רק ביום בו במליאת הכנסת מציינים אותם. חשוב שנהיה בשבילם בכל יום ויום במשך השנה, וניתן מענה ותמיכה כמו שמגיע להם. אמנם יש אתגרים רבים במדינה, אבל גם הנושא הזה מהווה אתגר לאומי חשוב ומשמעותי.