בחג החנוכה כדאי להיזכר באחת העובדות הפחות ידועות ביחס למתיוונים: למטשטשי הזהות היהודית בזמן ההוא לקח עשרות שנים להבין שהם הפסידו במערכה.
גם לאחר שיהודה המקבי (בק' מלשון "מקבת") כבש את ירושלים והדליק את נרות החנוכה – שרידי המתיוונים התבצרו במצודת החקרא (חניון גבעתי כיום) – והמשיכו במהלך עשרים ושלש שנים לדמיין שהם עדיין שולטים בעם ישראל. מן המצודה הם קראו ל"מרי עממי"; להדלקת עץ אשוח כמחאה; ואיימו בעיתון "הארץ" שירדו מהארץ. הם כעסו מאד על כך שהחשמונאים אכן הולכים לממש את ההבטחות שעבורן הם נבחרו; וכתבו פוסטים מזועזעים על כך שילדי ישראל עוד עלולים ללמוד על המורשת היהודית. מכיוון שכלי התקשורת היו עדיין בשליטתם הם קיבלו המון לייקים בקבוצת הוואטסאפ של תושבי המצודה, ולא הבינו שהם שונאים לבד ובחושך.
המקבים לעומתם זיהו תהליכי עומק ששבויי התקשורת היוונית לא מסוגלים לזהות – יש משהו בנפש היהודית שמחפש תכנים נוספים בחיים חוץ מאוכל, כסף ובידור (ודאגה למסתננים ולמחבלים כדי להרגיש מוסרי); הנפש זקוקה גם לתכנים כדוגמת משמעות, לאומיות, מסורת ואמונה. המקבים סחפו עימם את עם ישראל לא בגלל תרגילים פוליטיים אלא מפני שהם נגעו בנקודה העמוקה ביותר – בנשמה.
ההמשך היה שהמתיוונים דעכו לאיטם ונעלמו מהנוף. המקבים לעומתם לא התרגשו במיוחד מיושבי מצודת החקרא – קבוצה לא רלוונטית שאיננה מודעת לאי-רלוונטיותה – אלא הסתובבו בבתי הכנסת ברחבי הארץ; ראו סטטיסטיקות מבוססות על הדמוגרפיה היהודית והדתית שצומחת; הם שמו לב מה קורה בציבור הרחב מתחת לרדאר התקשורתי – ופשוט המשיכו להשפיע ולנצח; בימים ההם בזמן הזה.
הרע יעבור הטוב יתגבר בעזרת השם.