עו"ד נעמה סלע
עו"ד נעמה סלעערוץ 7

אנו שולחים את ילדינו לבתי הספר בשמחה המלווה בדאגה הכוללת התלבטויות כגון: האם החינוך שיקבלו הילדים ערכי? האם ילדינו יגדלו להיות אנשים טובים ומועילים, מחוברים למשפחתם, למורשתם ועמם? האם ידעו להתנהל בעולם המודרני ולקבל החלטות נבונות?

חששות אלו מלווים בעובדה כי הורים, לפחות בחינוך החילוני, אינם מעורים בנושאים הנלמדים במערכת החינוך, זאת בשל שילוב של עומס אישי וחוסר היכרות והבנה עם החומר הנלמד. לכך מתווספת העובדה שבמערכת החינוך חל בעשור האחרון שינוי שאינו מדובר, אשר אט אט הופך את השנוי במחלוקת למובן מאליו. ומהו אותו שינוי?

אידאולוגיה במקום אינפורמציה

חוק חינוך ממלכתי תשי"ג-1953 הוא נקודת המוצא להבנת היקף סמכותה של מערכת החינוך. סעיף 2 בו קובע את מטרות מערכת החינוך וכולל למידה וחינוך לערכים כאחד. וכך נקבע בסעיף קטן 2.2 באשר למטרות החינוך הממלכתי: "לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו".

בעבר למדו התלמידים בשיעור היסטוריה, למשל, את הסיפור ההיסטורי (יהודית וכללית) באופן כרונולוגי, ובשיעור אזרחות את מבנה השלטון, הפרדת הרשויות ותפקידן וכו'. כלומר מרבית השיעורים העבירו בעיקר ידע, שלעיתים תובל בערכים שהיו בקונצנזוס כגון אהבת הארץ, נאמנות, כבוד הדדי ועוד.

עיון עדכני בתוכניות הלימוד מעלה כי מזה מספר שנים מערכת החינוך נוטלת נושא שבלוני שנלמד בכיתות, כגון תנ"ך, היסטוריה, ספרות וכדומה, ושותלת בתוכו דברים אחרים לגמרי. וזאת על בסיס שיטת הוראה שבה העובדות ההיסטוריות או הטקסטים המקראיים נלמדים מתוך ראייה חברתית ביקורתית. בדרך זו נעשה שימוש באידאולוגיה - שבדרך כלל תכלול רק אלמנטים פרוגרסיביים כגון קבלת האחר, זכויות אדם ומשבר האקלים - ובתוכה נוצק מערך השיעור.

ניקח לדוגמה את אחד הנושאים שנלמדים בחטיבת הביניים (החילונית), שיעור ששמו החדש הוא "היסטוריה אזרחית" בהיקף של ארבע שעות שבועיות. בתוכנית זו, המיועדת לתלמידי כיתה ט', לומדים התלמידים על זכויות אדם בראי מהפכות היסטוריות, כאשר הערכים המקודמים בתוכנית הם שוויון וצדק חברתי" (ובתוך הצדק החברתי נכללים גם כדור הארץ ובעלי החיים).

דוגמאות לנושאים שנלמדים בתוכנית זו הן: תמורות במעמד האישה שהוגדרו כמהפכה הפמיניסטית, מהפכת העובדים, המהפכה העכשווית באיראן עם דגש על זכויות נשים וכן משבר האקלים. יודגש כי המהפכות הללו נלמדות בלי שום אזכור לנזק שגרמו, גורמות ויגרמו בעתיד, בבחינת "כזה ראה וקדש".

ולהלן דוגמה: העיסוק האובססיבי במשבר האקלים במערכת החינוך דוחף קידום של טכנולוגיות אנרגיה הנקראות ירוקות. היום כבר ברור כי מהלך זה גרם למשבר אנרגיה עולמי. אירופה, למשל, שעמדה בראש מקדמי האידאולוגיה הזאת, ניצבת כעת בפני שוקת שבורה ומשלמת על האנרגיה שהיא צורכת מחיר גבוה פי חמישה מבשנה שעברה. בנוסף לכך, אל לנו לשכוח את החרדות הקיומיות שתלמידים מפתחים משום שלטענת התוכנית אם לא נאמץ טכנולוגיות ירוקות סוף העולם יגיע בקרוב. האחריות מוטלת על לא אחרים מאשר התלמידים עצמם, שאינם יכולים לעשות מאומה בנושא זה מלבד להביע מחאה ציבורית.

בלי ידע מקדים

חשוב להדגיש עוד כי תלמידי כיתה ט' חסרים ידע מקדים, ובין היתר לימוד של מארג היחסים המורכב בין האזרח למדינתו, דהיינו חובות מול זכויות. כתולדה מכך הם אינם יכולים לעמוד על המשמעויות של ההבחנה המהותית בין זכויות אזרח לזכויות אדם, וכן אינם ערים לכך שזכויות אדם מתנגשות לא אחת עם זכויות האזרח. התלמידים גם טרם למדו כיצד בנוי השלטון בישראל ומה החלופות למשטר הקיים, וטרם למדו את נושא הפרדת הרשויות והחשיבות שבו לצורך שמירה על זכויות האזרח. הם גם לא למדו על המחלוקת הגדולה בין הגישה השמרנית־רפובליקנית ובין הגישה הליברלית, אשר רואה בזכויות אדם חזות הכול.

תלמידי כיתה ט' גם טרם נחשפו למחלוקת הגדולה שיש בישראל ובעולם סביב ערך השוויון, והעובדה שמחלוקת זו מתנהלת הן בשדה האקדמי־רעיוני והן בשדה הפרלמנטרי, בניסיונות להכניס ערך זה לחוקי היסוד שאינם כוללים אותו כיום.

נושא זה קשור ישירות גם למהפכה השיפוטית שהתרחשה בישראל מאז חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו בשנת 1992, שהגיעה לשיאה בשנים האחרונות. מהפכה זו מאופיינת בחוסר איפוק שבו נוהג בג"ץ ביחסו לרשויות השלטון האחרות, ובהתערבותו בהחלטות לא לו באמצעות הרחבת זכות העמידה ללא גבול ותוך שימוש בעילת הסבירות באופן שיוצר חקיקה שיפוטית. מהפכה זו כמובן אינה מוזכרת בתוכנית הלימודים.

תלמידי בתי הספר אינם נחשפים גם לכך שערך השוויון הוא מכשיר שנעשה בו שימוש נפוץ על ידי ארגוני חברה אזרחית ליצירת רושם מוטעה כאילו קיימת בישראל אפליה נגד נשים. זאת בשעה שהמצב החוקי הוא הפוך, ומכוחו יש לנשים זכויות יתר רבות עוצמה בעוד הגברים סובלים מאפליה מחפירה, שפוגעת בחוסנה החברתי והכלכלי של מדינת ישראל ובסופו של תהליך באופן אירוני גם בנשים עצמן.

ומעל לכול, תלמידי כיתה ט' אינם נחשפים לעובדה שצדק חברתי הוא שם קוד למהפכנות שאין לה תחנה סופית. לא מלמדים אותם שאם נתבונן היטב בהיסטוריה שתחילתה בימי המהפכה האדומה ברוסיה של לנין וסטאלין, נראה כי מדובר בנרטיבים בעלי גוון פוליטי ברור אשר המיטו חורבן על האומה הסובייטית והפרטים שבה.

הנושאים שהוזכרו לעיל, שאינם נלמדים במסגרת הלימודים בבית הספר, הם רק חלק מהשדות שמוסתרים - כך ממש - מתודעת התלמידים ובעיקר מההורים, וכך לאור יום מוצנח עליהם ערך השוויון בלי שום רקע והשלכות.

צדק אנטי־חברתי

וישאל השואל, על מה ולמה נזעקנו, ומה רע כל כך בלימוד על זכויות אדם? כדי לענות על שאלה זו נבחן מהן ההשלכות של לימודים מסוג זה.

לצורך כך נציץ שוב בסעיף 2 לחוק חינוך ממלכתי ונשווה אותו למה שלומדים ילדינו. סעיף 2 לחוק מעצב מטרות ברורות וביניהן חיזוק הרגש המשפחתי והלאומי וכיבוד ההיררכיה החברתית אצל התלמידים. שיעור ההיסטוריה האזרחית עושה בדיוק להפך. שיעורים מסוג זה, לבד מהעובדה שהם מטמיעים בתלמידים רדידות ובורות בגלל היעדר הידע המקדים הדרוש לשם לימודם, הם גם גורמים לאימוץ שיטה שבה שואל התלמיד את עצמו לא מה הוא מחויב לעשות, אלא מה מגיע לו ואיזו מזכויותיו הופרה. נקודת מוצא כזו אינה מקדמת את התלמיד או את החברה אלא יוצקת בו תחושת קיפוח קבועה שאינה מובילה לשום מקום. או כפי שכתב כבר פרופ' תומאס סואל בספרו 'הצדק הקוסמי' (ספריית שיבולת): "צדק חברתי חותר לעשיית צדק למען פלח אחד בחברה, תוך התעלמות מהתוצאות לחברה בכללה. לפיכך, יהיה מדויק יותר לכנותו בשם צדק אנטי־חברתי".

מובן כי מכאן ועד לעידוד התלמידים ליציאה למחאות הדרך אינה ארוכה. ואכן אנו רואים לעיתים כי בתי הספר מעודדים את תלמידיהם לקחת חלק בצעדות האקלים ובמצעדי להט"ב ובמחאות על אלימות נגד נשים שמתקיימים בערים שונות, אשר הפכו לדאבוננו למועדים החדשים חלף ציון חגי ומועדי ישראל. המוטיבציות לפעולה בתחומים הללו נוצקות בילדים בדרך של עידוד למעורבות חברתית לשם קבלת האחר, הפסקת האפליה נגד נשים (אשר כאמור אינה קיימת) ו"שמירה על הכדור שלנו".

שיטה זו הופכת את ילדינו לחיילים במהפכה לא להם ולאנרכיסטים בפוטנציה, ועל כן היא נפסדת. בשולי הדברים נציין כי לבד מהנזק שהשיטה גורמת לילדים, הרי שהמפסידים הגדולים ביותר ממנה הם דווקא המורים עצמם, אשר כבר כיום מתלוננים כי מעמד המורה בקריסה ותמהים על תופעות של אלימות בכיתות, וחלקם גם פורשים מרצון מסיבות אלו.

תופעות אלו לא נלקטו מהאוויר. את הפתרון לתעלומה זו יש לחפש בחומר, בשיטה וברעיונות הנלמדים בכיתות, שבהן במקום לחנך את ילדינו לאהבת הארץ והעם, איפוק, נימוס, התגברות על כישלונות וכעסים, כיבוד הורים ומורים והיררכיה, מחדירים לתלמידים מסרים שמאחוריהם מסתתרת הרעה שברעות החולות - אנרכיה.

עו"ד נעמה סלע היא יושבת ראש פורום הארגונים למען המשפחה

***