כשהרב דרוקמן הרים לחיים עם זקני ברדיצב

שנות ילדות בעיירה:

סיפורנו מתחיל בעיירה הקטנה קיטוב (קוטי) בהרי הקרפטים שבאוקראינה. אלה ההרים בהם רקם הבעש"ט הקדוש את רעיונותיו להקמת תנועת החסידות, וזוהי העיירה בה פעל גיסו של הבעש"ט, רבי אברהם גרשון מקיטוב שעלה לארץ ישראל וקבור בירושלים.

ביום שלישי ט"ז בחשוון ה'תרצ"ג (15.11.1932) נולד בן יחיד לאברהם מרדכי ומילכה דרוקמן ושמו בישראל חיים מאיר.

הסובבים אותו עדיין לא ידעו כי עתיד הילד הזה להאיר עיניהם של ישראל ובאור פניו לתת לעמו תורת חיים ואהבת חסד וצדקה וברכה. סיפורו הוא סיפורנו, סיפור נס קיומו ונס תקומתו של עם הנצח אותו הוא אהב בכל מאודו ובמשך כל 90 שנותיו מתרצ"ג ועד תשפ"ג הוא העמיק חקר בסגולתו ובייעודו. דייק כל כך ראש ממשלת ישראל המיועד בנימין נתניהו שהספידו בהלוייתו באמרו: 'לא חיי רגע חי הרב דרוקמן אלא חיי נצח, חיים שמכוונים להבטחת עתיד ישראל'.

ואכן הרב פעל להבטחת עתיד ישראל במלוא מובנה של המילה.

מילדותו חשקה נפשו ללמוד תורה ובגיל שנתיים וחצי הוא הפציר בהוריו לשלחו ללמוד תורה בחיידר. ומאז לא חדל ללמוד. ביום הולדתו האחרון כאשר חגגו לו 90 נשא דברים ובין השאר אמר: 'אני מודה לה' שנתן לי את הדחף והחשק ללמוד תורה מילדותי'.

רוחות מלחמה:

רוחות מלחמה נשבו ברוסיה ובמדינות הנתונות להשפעתה, מלחמת דעות. השלטון הקומוניסטי השליט ביד ברזל את רעיונות 'הדיקטטורה של הפרולטריון'. הוקמה מחלקה יהודית במפלגה הקומוניסטית ושמה 'היסבקציה'. זו שמה לה למטרה לנתק את הקשר של יהודי בריה"מ עם העולם היהודי ומסורתו. יהודים אשר זכו לייצוג רב בהנהגה המהפכנית הרוסית עמדו בראש היסבקציה והיו להוטים להוכיח את נאמנותם לרעיונות האתאיזם. בשנת 1919 הם השתלטו על מטות המפלגות הציוניות במוסקבה, עצרו את חבריהם וסגרו את עיתוניהם. אלפי חברים נשלחו לכלא באשמת קנוניה אנטי מהפכנית.

הרוחות הללו לא פסחו על העיירה קיטוב. הרב דרוקמן נאלץ כמו כל ילד יהודי ללכת לבית הספר הרשמי ולעבור 'חינוך מחדש' במסגרת תכנית הלימודים הסובייטית. מורתו בבית הספר הייתה יהודייה אך למרבה הכאב הייתה חברה ביסבקציה והחזיקה בדעה כי אין עתיד ליהדות והיהודים עתידים להתבולל באנושות הכלל עולמית.

היה זה בבוקר יום הכיפורים תש"א, כשנה לפני כניסת הגרמנים לקיטוב. הילד חיים בן השמונה השתוקק ללכת לבית הכנסת עם אביו. האב היה קרוע בנפשו. יום הכיפורים חל בשבת ואנשי היסבקציה הודיעו כי ילד יהודי שלא יתייצב בבית הספר יימסר לטיפול השלטונות. הסיכון היה גדול. האב הביט בצער בבנו יחידו וביקש ממנו ללכת לבית הספר ורק לשבת בכיתה בלא לעשות דבר. 'הצטרף אלינו בבית הכנסת מיד עם סיום הלימודים' אמר. הילד חיים הגיע לכיתה והתיישב במקומו. לפתע הבחינה המורה כי הוא אינו כותב במחברתו דבר ומיד הבינה מדוע. היא פנתה אליו בדרישה כי יפתח את המחברת ויתחיל לכתוב. חיים הזדעזע וסירב. המורה התכעסה ואמרה: אינך כותב בגלל שהיום יום הכיפורים? תתבייש! תתחיל לכתוב מיד! כשהילד לא זז היא ניגשה אליו בכעס, תפסה את ידו בכוח והכניסה עיפרון לתוכה. המורה קיפלה את אצבעות ידו והחלה לכתוב יחד עמו תוך שהיא מזיזה את ידו בכוח על פני הדף.

הלימודים הסתיימו והילד חיים יצא בריצה מבית הספר הישר לבית הכנסת. כל מעייניו היו נתונים להספיק להצטרף לתפילה. בכניסתו הוא ראה את הציבור עומד בקריאת התורה. הוא חשב שמדובר בקריאה שאחר תפילת שחרית ולרגע רווח לו. בהגיעו אל אביו התברר כי מדובר בקריאת התורה של תפילת מנחה והוא פרץ בבכי עז קורע לב על שהפסיד את תפילת מוסף. בהמשך חייו תהפוך תפילתו המיוחדת בימים הנוראים לשם דבר. תלמידיו הרבים וכל מי שיזכה להיות נוכח בתפילת המוסף של הרב ביום הכיפורים לא ישכח את תפילתו. השתפכותו ובכיו חדרו לחדרי לבבנו וזיעזעו אותנו עמוקות. בוודאי השתדל הרב לכלול בתפילתו גם את אותה מורה טועה ודומיה אותם טרח לקרב כל חייו.

51 שנים יעברו עד שיעמוד הרב שוב בלב העיירה קיטוב ויספר את הסיפור הזה לרבנית שרה ולשני תלמידיו, יקי מנדלסון כותב שורות אלה ושוקי פריאל. בעת ספרו עמדו שוב הדמעות בעיניו, דמעותיו של ילד יהודי אשר הרוחות החזקות שנשבו סביבו ואיימו להרחיקו מצור מחצבתו לא יכלו לו.

ובינתיים החלו רוחות חדשות לנשב בעוצמה. רוחות אשר איימו לעקור את הכל. מלחמת העולם השנייה פרצה ובחודש יולי 1941 נכנסים כוחות רומנים והונגרים לקיטוב ומתחילים להתעלל ביהודיה. עבודות כפיה, החרמת רכוש, רציחות, ומגפת טיפוס עוברים על היהודים. כוס התרעלה לא תמה ובאפריל '42 נכנסים לעיירה אנשי ס"ס מלווים בשוטרים אוקראינים ומבצעים בה אקציה אכזרית. רחוב היהודים בו גר הרב עם הוריו הועלה באש. יהודים רבים נשרפים חיים בבתיהם. כ-950 יהודים נרצחים באותו היום.

השמדה ובריחה:

הרב והוריו מספיקים לעזוב את ביתם לפני האקציה ולהגיע לבית דודו של הרב אשר גר ברחוב אחר שרוב תושביו אינם יהודים. שם הם נכנסים למחבוא שהוכן על ידי הדוד תחת רצפת העץ בביתו. בעת סיורנו בעיירה הגענו בעזרת הדרכת זקנות מקומיות לרחוב בו עמד הבית שם סיפר לנו הרב את שהתרחש. הגרמנים לא עצרו ברחוב היהודים. הם פשטו על בתי העיירה וחיפשו יהודים מתחבאים. גם לבית הדוד הם הגיעו. 'לפתע, מספר הרב, שמענו קולות וצעקות בגרמנית. לתוך הבית פרצו חיילים תוך שהם שוברים ודופקים על הקירות והרצפה. ישבנו מכונסים ומעל ראשנו שמענו את הקולות. לגודל חרדתנו שמענו לפתע דפיקות עזות ואז בבת אחת נעקר לוח עץ מהרצפה שמעלינו. הבטתי למעלה וראיתי את קסדתו של חייל גרמני המביט למטה. קפאנו על מקומנו. החייל הביט והביט ואז הוא הסתובב והלך. הקולות הלכו והתרחקו, החיילים עזבו את הבית, ניצלנו'.

לא הייתה זאת ההצלה האחרונה בשרשרת הניסים בחייו של הרב. ההורים הבינו שהסכנה גדולה ועוד באותו הלילה הם יוצאים לדרך במטרה לברוח לכיוון רומניה. בעזרת מבריח אשר קיבל סכום נכבד הם מגיעים לגדות נהר הצ'רמוש הסמוך לעיירה ומתחילים לחצות את הנהר בתוך המים. את הילד חיים מחזיק מבריח בידיו. 'לפתע, מספר הרב, גאו המים והזרם גבר. נשמטתי מידיו של האיש המחזיק בי ונסחפתי במורד הנהר. איני זוכר כמה זמן נסחפתי וכיצד יצאתי מהמים, אך לפתע מצאתי את עצמי עומד רועד על שפת הנהר ליד משפחתי'.

המשפחה ממשיכה בבריחה, תלאות רבות פוקדות אותם בדרכם. הם מגיעים לרומניה ומסתתרים. בהמשך ההורים מצליחים למצוא זוג חשוך ילדים המחזיק בסרטפיקטים לאנייה המפליגה מרומניה לארץ ישראל, הזוג מסכים 'לאמץ' את הילד חיים ולקחת אותו עימם ארצה. ההורים מבינים כי זוהי דרך ההצלה היחידה ונפרדים מילדם. שרשרת הניסים נמשכת גם כאן כאשר הזוג מגיע באחור לאניית המעפילים 'מפקורה' עליה הם היו אמורים לעלות. בדמעות הם רואים אותה מתרחקת מהרציף. באותו רגע הם לא ידעו שחייהם ניתנו להם במתנה. לאחר שהצליחו להפליג באנייה אחרת אליה הופנו נודע כי ה'מפקורה' הופצצה על ידי צוללת גרמנית ולמעלה מ-300 נוסעיה נספו במימי הים השחור. חמשה בלבד שרדו.

בארץ ישראל:

הרב מגיע לארץ ישראל ונשלח למוסד יתומים של עליית הנוער. בשנות לימודנו בישיבה הגבוהה 'אור עציון' היה הרב מזמין מעת לעת את הרב יהושוע בכרך ז"ל, תלמידו של הרב שמעון שקופ, להעביר שיעורי תנ"ך בישיבה. בכך לא היה חידוש, הרב היה מזמין לישיבה רבנים רבים ואישים מרכזיים להעניק שיעורים ושיחות לתלמידיו, אך אצל הרב בכרך היה הדבר שונה. שיעוריו התקיימו בחדר השיעורים בביתו של הרב ולא בישיבה. ולא זו בלבד אלא שבכל עת שהיה הרב בכרך מעביר שיעור היה הרב דרוקמן נוכח בשיעורו! יושב ומקשיב. ברבות הימים נפתרה התעלומה. לאחר עלייתו לארץ ניהל הרב בכרך את מוסד עלייה לעולים יתומים וניצולי שואה בפתח תקווה והעניק לנוער חום והאהבה של אב. זוהי הסיבה כי בכל עת נהג בו הרב דרוקמן מצוות כיבוד אב מיוחדת. למשתתפי השיעור חרוטה תמונתו של הרב דרוקמן צועד לעבר הרב בכרך היושב על כסאו ומגיש לו כוס תה אותה הכין בעצמו עבורו.

הוריו של הרב ניצלו אף הם והגיעו ארצה בתום המלחמה. על פגישתם סיפר הרב בהדגשה חינוכית מכוננת ומרטיטת לב. ההורים המשתוקקים לפגוש את בנם היחיד הגיעו למוסד אך הרב בכרך ביקש מהם שהמפגש ידחה לשעות הלילה המאוחרות. 'אתם מבינים'? סיפר הרב דרוקמן בעיניים נוצצות, הרב בכרך ידע כמה יכאב לחברי היתומים כאשר הם יראו את הורי באים לקחתני. הרי לרובם או לכולם כבר לא היו הורים שיבואו לקחתם. על כן הוא ניגש אלי באישון לילה בשעה שכל הילדים כבר ישנו, העיר אותי משנתי ולקחני אל הורי. איזו רגישות, איזו חשיבה על כל ילד ודאגה לשלומו הנפשי'. ואנו תלמידיו נוסיף, את הרגישות הזאת יכול היה לראות רק מי שכל ימיו גילה רגישות עצומה לכל הסובבים אותו בכל מעגלי חייו, משפחתו ותלמידיו הרבים, רבנים ואישי ציבור, וכל אדם באשר הוא הפונה לבקש עצה או אוזן קשבת. לכולם פתח הרב את ליבו והעניק כל אשר בידו באהבה גדולה.

עמדנו שם על שפת נהר הצ'רמוש בין קיטוב לויז'ניץ. מעל המים היה מתוח גשר עשוי מעץ וחבלים, עלינו עליו והוא החל להתנדנד. 'כל העולם כולו גשר צר מאד' אמר הרב וחייך. ואז הרצינו פניו והוא אמר: במקום הזה אברך שתי ברכות. על ההרים שמסביב ברכת 'עושה מעשה בראשית', ועל הנס שארע לי 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה', ובלי שהיות פתח הרב וברך בהתרגשות בשם ובמלכות.

הרגע הזה אולי מקפל בתוכו את מהות מסע חייו של הרב. האיש שידע לצעוד ללא מורא גם על גשר צר, להתיצב מול מציאות קשה ולהנהיג, ויצר ועשה, קירב לבבות, יצר גשרים וגילה שכל מה שנעלם זה רק כי לא רוצים לראות, אבל אם רוצים אז מגלים את האור והטוב שיש בכל מעשה בראשית, בכל נברא ובכל אדם שנברא בצלם אלקים.

הרב נריה זצ"ל ראה את הנס הזה מתקיים ברב עצמו ואמר עליו: 'האיש הזה הוא פלא אדם, עליו יש לברך: ברוך שעשה נס באדם הזה'.

בדרך תורה ועבודה:

ואכן, הפלא קם והיה. הרב מגיע לישיבתו של הרב נריה בכפר הרא"ה ובהמשך מתחיל את דרכו בבני עקיבא. הוא ראה סביבו את השממה הרוחנית אך לא מתייאש. נוהג היה לספר על התקופה ההיא בימי קום המדינה שהכל מסביב נראה היה בנסיגה. הנוער התבייש לצאת לרחוב עם כיפה, 'אפילו את כובע הברט היו מורידים כשיצאו לרחוב'.

צעד אחר צעד התחוללה המהפיכה. הרב נריה החל והרב דרוקמן המשיך, במיוחד בקרב בני הנוער הבוגרים. השינוי המיוחל הופיע בדמות גרעין גחל"ת (גרעין חלוצי לומדי תורה) של שבט איתנים המפורסם. מטרתו הייתה להגביר את לימוד התורה בקרב בני הנוער הציוני דתי. בקבוצה היו הרבנים לעתיד זלמד מלמד, צפניה דרורי, יעקב פילבר, שבתי זליקוביץ ועוד. המדריך היה הרב דרוקמן. הם למדו אצל הרב נריה והרב צוקרמן בכפר הרא"ה. בהמשך הקימו את ישיבת ההסדר הראשונה בכרם ביבנה כשהרב דרוקמן הוא הרוח החיה. הם גם היו הגרעין שהקים את ישיבת מרכז הרב המתחדשת בראשות הרב צבי יהודה קוק זצ"ל בו ראה הרב מורו ורבו המובהק. בישיבת מרכז הרב החל הרב דרוקמן הצעיר להעביר שיעורי אמונה, משם צמחה תנועת גוש אמונים ומפעל ההתיישבות של דורנו.

הרב צבי יהודה אהב אותו מאד וראה בו תלמידו הנאמן. הוא אשר שלח אותו להקים את ישיבת אור עציון והוא גם שלחו לכנסת ישראל. אך מעבר לתפקידיו הרבים ראה בו הרצב"י מחנך דגול. ידועה אימרתו כי 'הרב דרוקמן הוא שר החינוך האמיתי של מדינת ישראל'. ואכן בישיבה התיכונית שהקים הרב ואחר כך בישיבה הגבוהה באה לידי מעשה שיטתו השלימה של הרב ובמיוחד באמונתו בכוחותיו של כל תלמיד ובאהבת האדם.

סיפר ראש הישיבה התיכונית הרב יוסף כפיר עד כמה נלחם הרב על כל תלמיד והאמין בו. 'כמה פעמים באנו אל הרב כאשר כלו כל הקיצין. הרמי"ם כבר הרימו ידיים לאחר ששוב ושוב התלמיד שבר את הכלים. הם טענו כי השפעתו על הסביבה הרסנית, כי כבר הבטיח פעם ועוד פעם ועוד פעם ואינו עומד בדיבורו, ואין ברירה, ועם כל הכאב יש להרחיקו. והרב דרוקמן לא ויתר, יחד עימם חיפש דרכים, ביקש להפוך את העולם, לייצר דרך מיוחדת לתלמיד, לקצר בימים, לנשוך שפתיים, להאמין בו ושוב להאמין' ולבסוף אחרי יזע ודמעות התרחש הנס. ברוך שעשה נס בתלמיד הזה.

הנני!

ודרכו זו נמשכה לכל המעגלים והופיעה בעקביות לכל אורך הדרך. זהו היחס האמיתי שהיה לרב לכל הציבורים ולכל המגזרים. אהבה וכבוד לכל יהודי ולכל אדם באשר הוא. הוא עמד בלהט על עמדותיו ולא היסס להביע אותם בכל תחום, הוא קרא לעשות הכל כדי לחזק את זהותו היהודית של עם ישראל במדינתו וראה בנס שיבת ציון, קיבוץ גלויות והקמת מדינת ישראל את יד ה' הפוקד את עמו לשוב לארצו למדינתו ולעצמיותו. ותמיד נשאר אוהב לכל, גם לברי הפלוגתא שלו.

את ההבנה העמוקה במהותו של עם ישראל כעם ה' הנבחר להוביל את העולם כולו לגאולתו הוא ספג אצל רבותיו ובראשם הרצ"י והנזיר, במשך כל חייו הוא העמיק את תלמודו ושיעוריו לתלמידיו ובוגריו באמונה ומחשבת ישראל, ובמיוחד בנצח ישראל וגאולתו.

היה זה אך טבעי כי הרב ישלב יחד עם הנהגת הישיבה הנהגה ציבורית. פעולותיו הלכו והסתעפו לכל מקום בו יכול היה להשפיע ולקדם את חזון גאולת ישראל בארצו. כל מי שהכירו ידע כי כבוד ושררה לא נחשבו אצלו כלל. הוא כיתת רגליו לכל מקום, לכל אדם, ובכל זמן כדי לקדם את השליחות. לא היה דבר שהיווה פחיתות כבוד בעיניו אם היה בו כדי לקדם את הרעיון.

הנני! זה היה המוטו אשר זעק מכל סדר יומו. סדר יום תובעני וצפוף הנע בין הפרט והכלל, בין משפחתו לתלמידיו ולאינספור טלפונים ופגישות, קבלת יחידים וקבוצות. שיעורים וכנסים, ישיבות חינוכיות ומה לא. סדר יומו הפליא רבים. נהגיו ועוזריו במשך השנים התקשו לעמוד בקצב. גם בשנים האחרונות הקצב ירד אך במעט, שאלו אותו מנין הכוחות והוא נהג להשיב: 'מי שקיבל את חייו במתנה כמה פעמים צריך לעשות איתם משהו'. שליחות ללא הפסקה, הנני!

בישיבה ובפעילות הציבורית:

גם בימים העמוסים ביותר בהיותו חבר כנסת הוא לא ויתר על שיעוריו בישיבה. השיעורים התקיימו בשעות הלילה החל מהשעה 21:45 ועד אחרי חצות. לכל שיעור השיעור שלו. הוא לא היה מתחיל שיעור בלי הכנה, כשהיה מגיע לביתו בו התקיימו שיעוריו בדיוק בזמן היה דוחה את השיעור ברבע שעה 'כדי להתכונן', זאת למרות שחלק משיעוריו היו קבועים וכבר היו מוכנים. 'לא ניגשים לשיעור בלא להכין' נהג לומר. בשבתות היה מעביר בישיבה בקביעות 5 שיעורים וזאת בלי להחשיב שיעורים נוספים לאורחים או לתושבי הישוב מרכז שפירא שהוא שימש כרבו.

אחד מהנושאים המכוננים אשר דורות של תלמידים שמעו מפיו הוא סידרת שיעוריו בנושא 'העקידה'. בשיעוריו אלה הוא בירר לעומק את מקורות כוחה של מסירות הנפש המופיעה במיוחד בעם ישראל מכוחו של יצחק אבינו. בסיומה של הסדרה היה הרב מדבר בהתרגשות על מוסרי הנפש שבדורנו, חיילי ישראל המגינים על עם ישראל מפני אויביו. אותה מסירות נפש עליה לימד התגלתה בו במלוא העוצמה.

אהבתו לחיילי צה"ל הייתה עצומה. הוא חינך את תלמידיו לראות בשירות הצבאי מצווה עצומה שאנו זוכים לקיימה בדורנו. לצאת לעזרת ישראל מיד צר שבא עליהם ולהגן על מדינתו של העם היהודי, מה שדורות רבים רק חלמו עליו. בשיעור ההכנה האחרון ממש לפני הגיוס לצבא היה מעניק לכל תלמיד חמשה חומשי תורה עם הקדשה אישית ובמסירתם העניק לכל תלמיד גם נשיקה.

בפתיחתה של אחת השנים התברר כי אין מספיק מקום בפנימיות ויקח כחדשיים לפתור את הבעיה. הנהלת הישיבה ביקשה מתושבי הישוב בעלי בתים גדולים לסייע ולהעמיד חדר לרשות תלמידים. מנהל הישיבה נתן בידי רשימה עם שמות התושבים שהתנדבו למשימה. הוא ביקש שאסייע לו לשבץ את חברי השיעור בבתי התושבים. התבוננתי ברשימה ולפתע צדה עיני את השם דרוקמן -2. חשבתי לעצמי, האם יש עוד משפחת דרוקמן בישוב? מעניין. רשמתי את שמי ושם חבר למשפחת דרוקמן. אחה"צ הלכנו לבתים ולפתע התברר להפתעתנו שאנו צועדים לביתו של הרב. הרבנית קיבלה את פנינו והובילה אותנו לאחד החדרים שפונה לכבודנו. בלא שהיות התמקמנו ובמשך החדשיים הבאים זה היה ביתנו. רק בחלוף השנים התחלנו לעמוד על גודל ההקרבה שהיינו עדים לה ושאותה אין לשער. אגב, באותם ימים התוודענו גם במעט לביתו של הרב. הבנו את מאמר המשנה 'יהי ביתך פתוח לרווחה'. איני יודע האם בכלל יש מפתח לבית זה. בימים ובלילות מגיעים אנשים שונים ומשונים, חלקם מקבלים צדקה קבועה, וחלקם ישנים מידי פעם בחדר שהוקצה לכך. בית של חסד. באחד הימים בהגיענו לשיעור בבית הרב חסרו ספרי 'אורות התשובה' לחלק מהתלמידים. הרב החל לאסוף ספרים מרחבי הבית. לפתע הוא חזר ופנה אלי בשאלה, 'יקי, האם אפשר להיכנס לחדר שלכם'? לרגע התבלבלתי. חדר שלנו? מסתבר כי הרב הגיע לחדר ומול הדלת הסגורה נזכר כי זהו חדרם של התלמידים, הסתובב ובא לבקש רשות להיכנס.

אהבתו לתלמידים ודאגתו להם כאב ממש נמשכה גם כאשר עזבו את הישיבה והקימו בתים. הרב הגיע לחתונות התלמידים ואחר כך לבריתות בר מצוות וחתונות. הוא עשה מאמצים אדירים להתייצב בכל מקום ברחבי הארץ. רבים הסיפורים על הופעתו בחתונת בנים של תלמידיו בשעות הקטנות של סיום החתונה. כמובן הרב מלווה את בניו גם בשעת צערם ובאבלם. מלווה, מחזק, ונמצא שם כל העת.

סיפור אישי אחד ימחיש את הדבר. לצערנו איבדה משפחתנו את אחינו דוד ז"ל לאחר מחלה קשה. כאשר התחלנו את השבעה נדברנו בנינו במשפחה שלא נודיע לרב על הפטירה עד לאחר השבעה. באותה עת הרב לא חש בטוב ולא רצינו להטריחו לבוא לניחום אבלים בקרני שומרון. הגיע הלילה האחרון והרב לא בא. בלילה אמרנו זה לזה בסיפוק שהצלחנו. אך למרבה ההפתעה בשעה 6:45 בבוקר באו בריצה להודיע לנו כי הרב ממתין ליד דלת הבית. הוא הגיע לתפילה שנקבעה לשעה 7:00

ולא, אין זה סיפור יוצא דופן, יש מאות רבות סיפורים שכאלה. זו הייתה דרכו, מסירות נפשו, שליחותו.

שליחותו הגדולה והמרכזית הייתה כמובן בשדה הלאומי והציבורי. הוא פעל בשדה זה ללא לאות, בנחישות ובנקיות.

מסך הברזל נופל

והנה הגיעה שנת תשנ"א וארע הנס. שערי ברית המועצות נפתחו, שלטון הרשע הקומוניסטי התמוטט ומאחורי מסך הברזל נתגלתה יהדות רוסיה. רבים שאלו, האם בכלל נשארו שם יהודים לאחר 70 שנות דיכוי ורדיפה? אך הרב נרתם מיד למשימה. יחד עם לשכת הקשר במשרד ראש הממשלה החלו לצאת שליחים מבין תלמידי הישיבות לערים מרכזיות בברית המועצות על מנת ללמד עברית, יהדות וציונות ולהכין את העולים לקראת עלייתם ארצה. זכיתי להיות אחד השליחים הללו יחד עם חברי שוקי פריאל יצאנו בשליחות הרב לעיר קייב בירת אוקראינה.

הגענו לקייב ברכבת ממוסקבה שכן לא היו אז טיסות ישירות לאוקראינה מישראל. הימים ימי סיומה של מלחמת המפרץ לקראת חג הפסח שנת 1991. בהכנה שקיבלנו במשרד החוץ לקראת יציאתנו הודיעו לנו שיתכן כי סוכני ק.ג.ב. יעקבו אחרינו, שכן עדיין המערכות הישנות ממשיכות לפעול. אנו לא דאגנו משום שהיינו צעירים ובעיקר מפני שהרב דרוקמן הודיע לנו כי בכוונתו להגיע אלינו לחג הפסח יחד עם הרבנית ולערוך את הסדרים אותם נארגן. גם כאן כדרכו התגלתה אחריותו של הרב כמנהיג. מנהיג אמתי אינו שולח את שליחיו בלא לבדוק להיכן הוא שולחם.

הסיפור המופלא של נס התחיה והעליה של מאות אלפי יהודים לארץ ישראל הוא סיפור בפני עצמו. נציין רק שזכינו לראות מקרוב כיצד מתקיים חזון הנביאים: "הנני מביא אותם מארץ צפון וקיבצתים מירכתי ארץ, בם עור ופיסח, הרב ויולדת יחדיו, קהל גדול ישובו הנה". תפילות של דורות "וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ" קמו לנגד ענינו. ראינו גם את קיומו של המשך הפסוק "בבכי יבואו"...הקושי והקריעה של העולים לעזוב ארץ מולדת, לעזוב הכל וללכת אל הבלתי נודע.

כאמור, היו שתהו האם כולם יהודים אך כאשר אנו היינו שם לא היו תהיות. נדהמנו לגלות כי אף שכלפי חוץ לא ניכר הבדל בין יהודי לבין אלה שלא, היהודים עצמם יודעים מיהו יהודי. למרות הניתוק שחוללו הקומוניסטים, למרות השנים שחלפו, כנגד כל הסיכויים היהודים זכרו את זהותם והשתוקקו לגלות אותה מחדש. כל שיעור עברית, כל שיעור על חגי ישראל, היסטוריה יהודית וקבלת שבת התקבלו בהתרגשות עצומה. רבים בכו כשהתוודעו למה שהתרחש במדינת ישראל בשנים בהם הם היו מנותקים. בבת אחת התפרץ בעוצמה שאין לתאר נהר שוטף של כמיהה לכל דבר יהודי, התרבות היהודית הפכה לדבר מבוקש ביותר.

הרב והרבנית הגיעו כמה ימים לפני חג הפסח ומיד החל הרב בסדרת פגישות צפופה עם כל גורמי ההנהגה היהודית לגווניה. היה זה מחזה מעורר השתאות. גם לשיעורי העברית שלנו הגיעו הרב והרבנית ונהנו לראות אותנו בפעולה. השיעורים התקיימו בכיתות ענקיות בבית ספר ממשלתי גדול. מעל הלוח התנוססה לתפארה תמונתו של לנין והתלמידים היו מגיל 14 ועד 90. חשבו על התמונה המופלאה וההזויה הזאת של נערים בני 20 המלמדים עברית בעברית את כל הקהל הגדול הזה שהתאמץ בכל כוחו ללמוד שפה חדשה.

את הפלא המתרחש לנגד ענינו סיכם הרב דרוקמן באירוע גדול בו הוא נשא דברים. האירוע התקיים בי"א בניסן לקראת חג הפסח באולם סלבוטיץ' בעיר קייב. הרב עמד לפני הקהל הגדול ודיבר על כוחו של נצח ישראל. הוא הביא את משלם של חכמינו במדרש המדמים את העמים לגלי הים המסתערים על החוף ומנסים לכסות את החול, הוא עם ישראל. בכל פעם קמים גלים חדשים ומחליטים, אנו נוכל להם, אנו נסירם מעל במת ההיסטוריה, ובכל פעם הם נכשלים. 'לעיתים יש גם בינינו שחושבים, אמר הרב, הפעם לא נצליח לעמוד, הפעם זה הסוף. היו כאלה במצרים של פרעה ובכל הדורות. גם בדורנו היו שחשבו כי הגיע הסוף בשואה הנוראה, וגם כאן ברוסיה בעקבות מה שהתחולל פה בשבעים השנים האחרונות. אבל, הוסיף ואמר הרב, נצח ישראל לא ישקר, והיא שעמדה לאבותינו ולנו בכל דור ודור. והנה כולנו כאן, יהודים, קמים וחוזרים הבייתה לארץ ישראל, עם ישראל חי'!

כאשר יצא הרב מהאולם המתין לו בכניסה כתב תחנת הרדיו הרשמית וביקש לראיין אותו. הוא שאל שאלות רבות על מדינת ישראל ודרכו של העם היהודי. עם סיום הריאיון פנה אלינו הכתב באמצעות המתורגמנית ושאל אותנו האם זה המנהיג שלנו. השבנו בחיוב והוא אמר: תדעו שזהו הריאיון הראשון של יהודי ישראלי ברדיו רשמי. ואז הוסיף, אם היו לכם במדינתכם עוד כמה אנשים כאלה שיודעים להסביר את עמדותיכם כמוהו הייתם במצב טוב.

הגיע ליל הסדר ובהתרגשות רבה התכנסנו יחד מאות יהודים באולם הגדול בו הכנו בעזרת ראשי הקהילה שולחנות ערוכים ועליהם מצות ויין וקערות החג. האווירה הייתה מחשמלת. הרב הסביר בכל שלב מה עושים ומהו המאכל שאוכלים. את הכל הוא קישר לאירוע הכביר המתרחש כיום בקרב הקהל ועלייתם הקרובה לארץ. ההתרגשות הלכה וגאתה ובשלב מסויים החלו המשתתפים לרקוד. מבוגרים וזקנים ממש קפצו ממקומם כשהם שרים וצועקים עם ישראל חי, עוד אבינו חי, הבה נגילה.

בחול המועד פסח נסענו יחד עם הרב והרבנית לבקר בעיירה קיטוב בה פתחנו את סיפורנו. בהמשך הגענו למקומות נוספים. בז'יטומיר התפללנו עם זקני הקהילה והרב זכה לקיים מצווה ולדאוג לקבורת 'מת מצווה', ובברדיצ'ב דיבר הרב בהתרגשות רבה בציונו של ר' לוי יצחק סנגורם של ישראל. כאן חברו יחד אוהבי ישראל המביטים בעין טובה על כל איש ישראל ועל עם ישראל.

במשך השנים נמשך הקשר עם חלק מהעולים. לצד הישיבה התיכונית, הפנימיה הצבאית והישיבה הגבוהה הוקמו האולפן לעולים בשם 'עמי', אולפן הגיור 'אור מאופיר' ומדרשת 'אורות עציון' לבנות ובשנים האחרונות ישיבת תורת עציון. לכולם מצא הרב זמן לכוון ולהדריך ללוות ולחזק בדרכו המיוחדת.

גדול הדור במסירות נפש:

מו"ר היה ענק בתורה, ענק בענווה, ענק במידות, ענק בדוגמא אישית, ענק באהבת ישראל. בגדלותו הנפשית וליבו החם הוא האיר פניו ברגישות מדהימה לכל אחד, גם למי שאינו חושב כמוהו.
הוא הקפיד עד מאד במצוות שבין אדם לחברו ובין אדם למקום, וכמו שהיה שגור בלשונו גם במצוות שבין אדם לעמו, לארצו ולמדינתו, מדינת ישראל יסוד כסא ה׳ בעולם שאותה כה אהב וקרא כל חייו לשמור עליה מכל משמר.
הוא העמיד תלמידים לרבבות, היה הכח המאזן, הצלול, היציב. לא נבהל מרגעי הסתרת פנים ומשברים. ׳מה צבי זה נגלה ונכסה אף גואלם של ישראל', אך הגאולה בוא תבוא.
בנר שני של חנוכה זכיתי לעמוד בסמוך למיטתו בבית החולים. ברגעים אלה עוד היה ער ופיו לא פסק מלמלמל דברי אלקים חיים. קטעים מתורתו, שהייתה שגורה בפיו וצרובה בלבבו. סביבו עמדו כל העת בניו ובנותיו נכדיו ומשפחתו אשר לא עזבוהו לרגע. סיפורה של המשפחה כולה ופעלה סביב הרב ומפעליו הם סיפור בפני עצמו. בשנים האחרונות ובחודשים האחרונים עמדה המשפחה המופלאה הזאת לצידו באופן מעורר השתאות. בעת עמדי שם פנתה אל הרב ביתו נאוה בשאלה האם יש דבר מה שמפריע לו. כוונתה הייתה לשאול האם כואב לרב. הרב הנהן בראשו בחיוב וכולם נדרכו. מה הדבר היא שאלה, והרב השיב בלחש: 'בעיות העולם'. בעיות העולם מפריעות לו גם בשעה זו. הרב שהקדיש את כל חייו לפתור את בעיות העולם, מתוך הכרה עמוקה כי גאולת ישראל עתידה לפתור את בעיות העולם כולו ולהובילו לייעודו, המשיך לדבוק בשליחותו עד רגעיו האחרונים.

נדמה לי לעניות דעתי כי מעל הכל היה מו"ר היה גדול הדור במסירות נפש. מסירות נפש על עם ישראל ועל כל יחיד מישראל. יחד עם תלמודו ושיעוריו הרבים הוא הקדיש יומם וליל למען עמו. לא נח ולא שקט. לא דאג לעצמו ולא החשיב כל קושי וטורח אישי. שליחותו עמדה לנגד עיניו תמיד ושום דבר לא עיכב בעדו מלמלא אותה יומם ולילה כפשוטו. היה דוגמא חיה לדברים שחזר עליהם פעמים רבות בשיעוריו בספר דרך ה' לרמח"ל:
הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא אוֹהֵב אֶלָּא לְמִי שֶׁאוֹהֵב אֶת יִשְׂרָאֵל, וְכָל מַה שֶּׁאָדָם מַגְדִּיל אַהֲבָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, גַּם הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא מַגְדִּיל עָלָיו, וְאֵלֶּה הֵם הָרוֹעִים הָאֲמִתִּיִּים שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא חָפֵץ בָּהֶם הַרְבֵּה, שֶׁמּוֹסְרִים עַצְמָם עַל צֹאנוֹ וְדוֹרְשִׁים וּמִשְׁתַּדְּלִים עַל שְׁלוֹמָם וְטוֹבָתָם בְּכָל הַדְּרָכִים.
זה היה רבינו!
עוד יסופר לדור גודל פעלו.

נפלה עטרת ראשנו:

בליל יום שני ב' בטבת, נר שמיני של חנוכה, לאחר שדלקו שמונת הנרות בכל הבתים, כבתה המנורה. נתבקש הרב לישיבה של מעלה ונפלה עטרת ראשנו.

בבוקר ההלוויה עמדנו בחדר השיעורים המיותם בביתו. דמותו של הרוא"ה הגדול הרב קוק זצ"ל הביטה מהתמונה הגדולה התלויה מעל מקומות של הרב על החדר השומם. מבין הדמעות דימיתי לראות דמעה גדולה מבצבצת מעיני קדשו.
בעמדי שם נרעש כולי לחש באזני נכדו של הרב: סבא שלנו היה בן יחיד להוריו וראה איזה פלא. לבן היחיד הזה יש כל כך הרבה בנים יחידים!

אשרי העם שככה לו אשרי העם שאלה גדוליו. בהמשך דרכו ופעלו ינוחם ישראל עדי יגיע לגאולתו השלמה במהרה.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים אמן.

(הכותב הוא תלמיד הרב ומנהל חינוכי של ארגון ההתנדבות 'לאורו נלך'

לתגובות: [email protected])