החווה של מגנזי היא התחנה הבאה שלנו במסע החוות. היא ממוקמת על יד היישוב ניל"י, על הציר הממשיך לצומת שילת. בין הרי בנימין לציוויליזציה של הכרך הגדול מודיעין, אנחנו פונים מערבה ופוגשים את השלט המכריז "מגנזי". גם כאן, ריחות הדיר והמיית הכבשים הנישאת על גלי הקול מקבלים את פנינו. אנחנו יורדים אל שביל חצץ ומגלים את עולמה של החווה. פה גדל עץ בננות ושם עץ מנגו, מדרגות עץ העולות אל הדיר מובילות אותנו אל הכבשים החמודות, ותחת הסככה אנחנו פוגשים את המתנדבים בחווה שעסוקים בהאכלה ושקילת הכבשים אחת-אחת.
יוסף חיים מגנזי מגיע לקבל את פנינו, בין פריקה של משאית תערובת האכלה לכבשים, הכלבים נובחים ומכשכשים בזנבם למראה האורחים. "החווה זה דור חדש של גבעות איתמר", מגדיר עבורנו מגנזי את ההרגשה ואופן החלוציות שלו.
כשהוא מתפנה, אנחנו נכנסים למטבח – לב החווה, ומתיישבים סביב שולחן העץ הכבד. יוסף חיים מגיש לי כרית שעליה אוכל לשבת בנוחות, מודע לתנאים ורגיש מספיק לאורחים שהוא מכניס אל המקום הצנוע.
יוסף חיים נשוי לדבורה ולהם תינוק מתוק בן תשעה חודשים. הוא נולד בנתניה, גדל באבני חפץ רוב חייו. "בקרוואן על גבעה, מוקף בעלי חיים, כבשים וסוסים", הוא מפרט, "חיינו חיים רגילים, של משפחה עם עשרה ילדים". ג'וק ההתיישבות ועבודת האדמה ליווה אותו לאורך שנות ילדותו. "רוב חיינו אבי דיבר אתנו על ארץ ישראל. אני לא הייתי בראש הזה של חווה וכדומה, זה גם לא היה מוכר. אבל תמיד היה עצוב לי איך ארץ ישראל מופקרת לערבים".
הוא התגייס לצה"ל, שירת בגדוד נצח יהודה ועבר קורס קצינים. את דבורה אשתו הכיר עוד כשגדלו יחד באבני חפץ, וכשנכנס לשירות הקבע הם נישאו וגרו בקרוואן ביישוב ילדותם. בעוד הוא התלבט אם להמשיך את עתידו בצה"ל, קיבל מגנזי טלפון מיצחק סאקלי מחוות סקאלי הוותיקה בהר כביר בשומרון, שסיפר לו על הצורך בהקמת חוות חקלאיות חדשות בארץ. יוסף חיים ביקש להשתחרר מהצבא ולקחת אוויר, ופינה שנה "לחיים ולזוגיות". "תוך כדי השנה הזאת אשתי ואני דיברנו על מה שאמר לי סקאלי, הלכנו לבקר בכל מיני מקומות והתלבטנו איפה לגור. בדקנו אפשרות להקמת חווה בדרום הר חברון, בנחל חלץ, חריש, הבקעה. לי זה לא שינה איפה, העיקר ללכת לאן שצריך. ברגע שהחלטנו שהולכים על זה, הלכתי לעבוד אצל סקאלי בדיר במשך שלושה חודשים ללמוד את התחום, הוצאתי את העדר למרעה והתמקצעתי".
ההכנות עברו להילוך מהיר יותר ובני הזוג מגנזי מצאו משאית שאותה הכשירו למגורים. "חיפשנו כבשים, ראינו מקומות. ומכיוון שלא ידענו מה ילד יום ומה תהיה מדיניות הממשלה שהייתה אז עתידה להיבחר, עלינו לקרקע".
חודשיים לפני העלייה הם ידעו שהולכים לגבעה שמול היישוב ניל"י. לשאלתי מה היה כאן כשהגיעו, עונה מגנזי: "כמו ההר ממול, זה מה שהיה כאן", הוא אומר ומחווה את ראשו אל עבר נוף הטרשים הנשקף מחלון המטבח.
הם הגיעו בשיאה של העונה החמה. השמש הלוהטת לא עשתה הנחות למתיישבים הצעירים, השבוע הראשון עבר עליהם בעיקר תחת הצילייה שפרשה כנפיה עליהם וכך גם השבועות הראשונים. "עם גנרטור ועוקב, די מהר הדברים הסתדרו".
קיבלתם עזרה כלשהי?
"קיבלנו אופציה מהגורמים המיישבים להלוואה ועזרה בסלילת דרך ותשתית חשמל ומים". הדבר הראשון שעשה מגנזי הוא לבנות את המטבח שבו אנו יושבים. בתוך חודש הם החלו לבנות את הדיר המאכלס כיום למעלה מ-200 ראשי צאן. "ואז מתחילה גם העבודה על השטח, שזו עיקר העבודה - להתפרש על כמה שיותר. יש כאן היום 4,000 דונם של מרעה".
איך קיבלו אתכם בסביבה?
"היו כאן עדרי צאן של בדואים והיו להם חיכוכים אתנו. בפשטות צריך להגיד להם שמה שהיה עד עכשיו נגמר. זה לוקח קצת זמן אבל כשהם מבינים שאתה איש שטח והאדמה חשובה לך, ושאתה פה בשביל לא לעזוב ובהרים האלו הולכים להיות יהודים - יש כאלה שמבינים מהר יותר ויש כאלה שלאט יותר, ויש כאלו שעדיין יש לנו איתם מלחמות יומיומיות.
"יש כאן הצתות בלי סוף של שטחי המרעה, ניסיונות תקיפה של רועי הצאן, הם שותלים עצי זית, בונים פה ושם. צריך להבין שבמקביל אלינו הערבים עובדים חזק. פורצים צירים, מתקדמים, בונים. באזור מערב בנימין הם קיבלו עכשיו המון כסף מהולנד. בפועל ב"ה אין שליטה שלהם באזור שלנו, אבל יש נקודות יותר רחוקות שצריך צבא לליווי. סיימנו להתקדם על 4,000 דונם ויש עוד המון עבודה לדלג קדימה ולהמשיך הלאה".
יוסף חיים מגנזי: "לא באתי בשביל להשתקע, והלוואי שאני אהיה פה עם אוהל על ההר הזה וההוא והבא. הנדל"ן לא מעניין אותי. הלוואי שיהיה פה יישוב ענק עד לגדר ההפרדה של בן שמן שבמרחק עשר דקות נסיעה מכאן. אנשים אומרים 'אתה תתפכח', ואני בכל בוקר אומר לעצמי לא להתבלבל כי אני צריך להכין את עצמי לזה שבעוד עשר שנים לא יהיה לי כאן בית. באנו לפה כדי לשכב על הגדר"
ארץ ישראל מחכה לנו
הצלחת החווה תלויה רבות באורך הרוח ואמונתו של בעל החווה. על זה, אין עוררין. אך לא בזה מסתכמים הצרכים, החווה החקלאית נתמכת רבות בכוח עבודה המגיע באופן עקבי לתת יד. אל החווה של מגנזי מגיעים מתנדבים קבועים וגם מזדמנים. המשותף לכולם הוא הרצון העז לתרום, האמונה בצעד ההתיישבותי ובאדמת ארץ ישראל. על הסיוע במלאכת ההתיישבות בחווה אומר מגנזי: "צריך עוד אנשים ואת המנוף להמשיך. אנחנו אנשי בנייה ועשייה אבל אם היינו יכולים להיות על כל הר פה היינו מתקדמים וככה כובשים הכול חזרה. ככל שאנשים יבינו יותר ויפתחו את הראש וירתמו לעזרת כל החוות, אם זה בהבאת ארוחות, בקניות, בעזרה מידי פעם בשמירות או בלהוציא מרעה, ואפילו מספיק שברוח יהיו אתנו, שיסעו פה על הכביש וייכנסו להגיד שלום וישאירו לחבר'ה משהו, זה משמעותי", הוא מסביר ומוסיף: "לפעמים מרוב ששקועים במשימה אנחנו לא יודעים לראות את הצורך, אבל אם מישהו מבחוץ מגיע ולוקח על עצמו משהו זה יכול מאוד לעזור.
"אני תמיד אשמח שמישהו יגיד לי 'תן לי משהו שתקוע לך - אני רץ על זה', אבל צריך לבוא עם התמסרות, לא תמיד זה נעים ונחמד", הוא מזהיר. "יש פה דברים שצריך לעשות והם קשים והם נופלים בדרך כלל על בעל החווה. אם הראש שלי יהיה נקי מכל מיני משימות בשטח, אני אוכל להיות פנוי לבנייה. אם למשל אני שם יעד שהמרעה יהיה מושקה ממתקן לטיהור שפכים שנשפך לשטח, לבנות אסם, לשתול, לסיים את המטבח, צריך ידיים וכסף לעבוד איתם".
עם כל רוח ההתנדבות שישנה, אומר מגנזי: "לא מספיק באים ויש לא-מעט משימות. אני מתעסק בזה כל הזמן, אם הייתה לי יותר פניות הייתי רוצה להתעסק בשטח יותר פיזית. אנחנו אנשי שטח, ולפעמים אני מתעסק בדברים שהם חשובים וטובים וצריך לנהל אותם, אבל זה לא תמיד העיקר. אם צריך למשל לשקם את הטרסות על ההר ולשתול 200 עצים", מונה מגנזי משימה דחופה לביצוע, "צריך איש תפעול לזה, להביא את השתילים ולבנות את התשתית.
השריפות פה גמרו את העצים, צריך לשקם את השטח וזו עבודה להמון זמן ולהרבה אנשים – וחבל על הזמן כי ארץ ישראל מחכה לנו".
"יש עמותות כמו רגבים והשומר יו"ש שעוזרות, אבל פיזית בסוף אנחנו צריכים יותר להתעורר בעניין הזה. לא להגיד יש חוות והכול סבבה ואפשר לנוח על זרי הדפנה".
אנחנו מתחילים סיעור מוחות משותף ומגלים שניתן לסייע בדברים קטנים יחסית, אך משמעותיים. לנו כמבקרים כאן לראשונה, נראה בסיסי שאנשים קודם כל יכירו את המקום, וממליצים להתחיל להביא לפה אנשים וקבוצות, ולאפשר למבקרים לתרום במנות קטנות: עץ לשתילה, סל שבועי, מספוא לשבוע. אנשי היישובים מחפשים להרגיש קצת חלק מהחלוציות, אנחנו מעודדים את יוסף חיים בקריצה, שלא יתייאש מהבורגנות שלנו.
"אנשים רוצים לפעמים להגיע כתיירים, לכן חשבנו להקים כאן חאן קטן עם סדנאות הכנת גבינות, פיתה בטאבון, מה שימשוך את האנשים.
"הנוער, ייאמר לשבחו, עם אש בעיניים", הוא מספר על המתנדבים שמגיעים אליו. "כחברה אנחנו חוששים לתת להם להיות משוגעים לדבר. אבל הם אלו שצריכים לעשות את הדברים המשוגעים האלה. הנוער רוצה להקים חוות ולהיות בעשייה".
מי החבר'ה שמגיעים להתנדב בחווה?
"יש חבר'ה שמתגייסים לצה"ל ומגיעים לפני ואחרי גיוס, חלק מהנוער שלנו מקרית ספר, מבתים חרדיים, חבר'ה איכותיים ואני מאוד אוהב אותם. יצא משמיים שהחווה עומדת פה, סמוך להם. זה נותן להם נחת. יש חבר'ה מגוש טלמונים שמגיעים באופן קבוע. צריך להשקיע גם בנוער ולאפשר להם להגיד מה הם רוצים. לפעמים הם מביאים את הרעיון או הפתרון בדיר, בשטח או עם הצבא - שלא חשבת עליו. הם אלה שנמצאים במרעה ורואים את השטח. צריך לאפשר להם ולא לחסום אותם".
מה עוד צריך כדי להחזיק פה מעמד?
"צריך להבין שזו משימת חיים ושאף אחד אחר לא יעשה אותה במקומנו. צריך אורך רוח, סבלנות, המון רצון ואמונה, סיעתא דשמיא - שיש לנו בוודאות ומתבטאת בכך שאנחנו פה, כבר כמעט ארבע שנים".
חיים את החלום
לא קל לחיות בתנאים בסיסיים מאוד במשך תקופה ארוכה, אבל צדקת הדרך של יוסף חיים ודבורה פועלת את פעולתה. "אשתי הייתה בהריון וילדה פה. היא מסתבר עשויה מהחומר הנכון, האמת היא שהיא יותר רצינית ממני ודחפה אותי לזה ואמרה 'יאללה הולכים' ומבחינתה להמשיך הלאה".
וממה מתפרנסים? "הצאן משמש אותנו לבשר. זו דרך להחזיק את השטח וכרגע זו הפרנסה העיקרית שלנו, אנחנו חיים מזה, בצמצום אמנם, אבל חיים", הוא אומר בכנות.
מי שבא לכאן ומוסר את חייו ונפשו בחווה כזאת, קצת מוציא את עצמו מהעולם המודרני? זה קצת לעבור צד?
"ברור. התחלנו את החווה בנקודה כלשהי ואנחנו משתדלים לשמור על הפשטות, להיות בטבעיות, בנחת, הורדנו לחץ מהדיר ואנחנו משתדלים לא לצרוך יותר מדי, לקנות בגדים מיד שנייה. זה מתחבר לכל הרעיון וחייב לבוא ביחד. הבורגנות מרחיקה מהשטח ואתה הופך למנהל עסק, ואני לא רוצה את זה. בסוף אדם שהולך ארבע או שמונה שעות במרעה עם הכבשים חייב להיות מחובר לשטח. לפעמים באות מחשבות מה אני מפסיד כשכולם מתקדמים".
אני שואלת איך משמרים את האמונה, כשברקע שוקלים המתנדבים את הכבשים והן מוחות בקול. "פשוט להאמין שזו דרך החיים האמיתית שלנו. יש לנו מתיקות מכל דבר קטן, וזה מה שצריך להיות – 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו'.
"אנשים אומרים לי 'בואנ'ה, אתם יושבים על 30-20 דונם, איזה חלום, תבנה פה בית. ואני אומר - לא באתי בשביל להשתקע, והלוואי שאני אהיה פה עם אוהל על ההר הזה וההוא והבא. העיקר שיהיו פה יהודים. הנדל"ן לא מעניין אותי, זה לא קריטי. הלוואי שיהיה פה יישוב ענק עד לגדר ההפרדה של בן שמן שבמרחק עשר דקות נסיעה מכאן.
"אנשים אומרים 'אתה תתפכח', ואני בכל בוקר אומר לעצמי לא להתבלבל ולחשוב ולטעות, כי אני צריך להכין את עצמי לזה שבעוד עשר שנים לא יהיה לי כאן בית. באנו לפה כדי לשכב על הגדר, לעשות את המשימה הקשה, בשביל שיהיו פה יהודים. ואם זה למען ארץ ישראל - שיעשו עליי אלף סיבובים".
הציפורים בחווה של מגנזי מצייצות ללא הפוגה. הצאן פועה. אנחנו יוצאים מהחלל המרכזי כדי לסייר מעט. בחוץ אנחנו פוגשים את דבורה אשתו המקבלת את פנינו עם תינוקם על הידיים. היא מגיעה כדי לספר לנו מעט על הזווית הנשית בסיפור ההתיישבות המאוד-צעירה. הוא מגדיר אותה כעמוד התווך והיא מצטנעת בפשטות: "בסוף בעלי הוא הכוח מאחוריי גם".
היא כאן כרגע במשרה מלאה. "יש לנו עוד הרבה חלומות על ההתיישבות פה", היא אומרת ומסבירה כמה סבלנות צריך בשביל ליישב הר. "הכול קורה לאט, צריך תעצומות נפש כל יום מחדש".
על הזוגיות בחווה היא אומרת: "יש לנו התמודדויות זוגיות יומיומיות. מה שמחזיק את החווה הוא שאנחנו זוג וצריך לעבוד על זה. זה אפילו יותר קשה מזוגיות בצבא", היא מפתיעה.
למה זה ככה?
"כי אין זמנים לכלום, אין זמן זוגי. הוא נשוי לחווה", היא מונה ובעלה משלים: "נשוי לשטח, לכבשים, למרעה, לשריפות, לחבר'ה, לערבים".
"אני מגיעה אחר כך באיזשהו מקום, אבל אנחנו ביחד בזה, וזה מה שמחזיק את הזוגיות כי עצם היותנו בתוך זה - נותן לנו כוח. להיות פה בהריון וללדת ולגדל תינוק זה החלום", היא אומרת, ויוסף חיים מחייך ואומר: "אמרתי לך ממה היא עשויה".
בני הזוג מגנזי מצטלמים יחד על רקע המשאית "המג'וייפת" לדבריה, אך המתוקה מאוד בעינינו. ואנחנו נפרדים מהם ושמים פעמינו אל עבר הנגריה בחווה, שם מקבלות את פנינו שורות של מזוזות וקרשי חיתוך והגשה העשויים עץ (איך לא?), שמאחוריהם מסתתר סיפור מרגש.
"המזוזות האלו עשויות מעצי זית ששרפו הערבים בהפגנות בימי שישי", מספר לנו יהודה קוך מחשמונאים. בשוך השריפות ולאחר שהשטח נרגע, אנשי החווה אספו את העצים ויצרו מהם מזוזות וקרשי הגשה. בנגריה עצמה הם מכינים כל מה שקשור לעץ גולמי, גם שולחנות אבירים גדולים וחנוכיות עשויות עץ בשילוב ציפוי אפוקסי.
קוך ומגנזי שירתו יחד בגדוד נצח יהודה כקצינים. "בהקמה של החווה בנינו יחד את כל הדיר. לשנינו תשוקה גדולה לעץ, והנגריה שהתחילה כתחביב עכשיו גם מוכרת לחנויות ורשתות באזור את התוצרת". אנחנו נפרדים מיהודה ומהחווה של מגנזי ובאמתחתנו מספר נאה של מזוזות שרכשנו. מבקשים להמשיך את האור שפגשנו כאן בחווה, אל תוך ביתנו.
פורסם לראשונה בעיתון "ארץ בנימין"