יום עשרה בטבת נקבע כיום צום בעיקר על הטלת המצור על ירושלים, בימי נבוכדנצר, מצור שהביא בסופו של דבר להחרבת ירושלים ושריפת בית המקדש. מה המשמעות של המצור? – מדוע נקבעה התענית על המצור?
המצור הוא הרגע שירושלים ובית המקדש שבתוכה נותקו מן העולם, הניתוק הזה הוא ההיפך מייעודנו הנצחי, להיות לאור עולם. ירושלים ובית המקדש, נועדו להיות אור עולם, מקור היושר והצדק, הערכים והאידאלים, כדברי ישעיהו הנביא – 'והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים, והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה', והמצור מנתק את ירושלים ובית המקדש מהעולם, מונע מהם לעשות את ייעודם ותפקידם.
אך המצור הוא רק הגילוי של המציאות אליה הגענו, הגענו למצב שאין לנו את היכולת להשפיע על העולם, עם ישראל ניחן ביכולת אדירה להשפיע על העולם, כבר לאברהם אבינו הובטח: 'ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה, ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחת האדמה', אך היכולת הזאת מתממשת רק שעם ישראל דבק באלוקיו, דבק בתורתו ודבק בייחודיותו וייעודו להביא את דבר ה' לעולם, אך כאשר עם ישראל לא דבק באלוקיו, בתורתו, בייעודו וייחודו, אז קרנו יורדת, כבודו מתמעט, ועם ישראל מאבד את זכות קיומו.
זוהי המשמעות של המצור, הפסקת ההשפעה של עם ישראל.
על פי הבנה זו ניתן להבין אירוע נוסף שצרפו חז"ל לעשרה בטבת, אירוע שעל פניו הוא ממש האנטיתזה למצור, הניגוד הגמור לניתוק, אירוע של חיבור התורה לעולם, ולכן האבל עליו לא מובן, וכך כותב השו"ע על פי הראשונים שקדמוהו: "...בשמונה בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והיה חֹשך בעולם שֹלשה ימים".
לכאורה על מה הצער, תרגום התורה פותח את התורה לעולם, חושף אותה לעיניי העמים, מדוע זה אירוע שגורם חושך, היינו מצפים שאירוע זה יגרום אור גדול?
התשובה היא שאמנם התורה צריכה להתגלות לעולם, אך היא צריכה להתגלות בצורה נכונה, שלוקחים את התורה בצורה לא נכונה, בצורה חיצונית זה מחשיך את אורה.
תרגום התורה, הופך את התורה, לעוד חכמה, לספר חוקים, אך התורה היא תורת חיים, התורה מעניקה ללומדיה מתוך אמונה, חיים ועוצמות אדירות, היא לא ספר של חוקים, התורה מלאת קדושה, מלאת חיבור לקב"ה נותן התורה, היא מלאת משמעיות אין סופיות, שרק הולכות ומתגלות במהלך כל הדורות.
עם ישראל מבין שהתורה היא איננה עוד ספר חוקים, אלא תורת חיים שמחברת ומחוברת למקור החיים, ולכן היחס לתורה הוא מופלא, איזה עם שספר החוקים שלו יוצא מן הארון, כולם קמים ביראת כבוד, וניגשים בחיבה ובאהבה, באימה וביראה לנשק לספר, איזה עם שהוא מסיים ללמוד את מחזור הלימוד השנתי בספר, הוא רוקד עם הספר באהבה כל היום? – רק עם שיודע שהספר הזה, מלא בקדושה, מלא בחיים.
לתרגם את התורה, זה לחשוב שהתורה היא עוד חכמה ללא קדושה, ללא חיבור לנותן התורה, ללא אמונה, זוהי תורה שאין בכוחה להאיר את העולם, ואם חושבים שזוהי התורה, שקובץ החוקים הזה הוא התורה, ואין תורה אחרת, זהו חושך נורא.
כשעם ישראל לא מגלה את האור שבתורה, באים זרים וחושבים שהם יכולים להאיר את אור התורה, אך האור שלהם הוא חושך, כי הם לוקחים רק רובד מסויים מאד מן התורה, לא מתוך חיבור אל נותן התורה, אל הגודל האין סופי שנמצא בה.
לכן, באמת המצור ותרגום התורה למרות שבמבט ראשון הם נראים סותרים, הם בדיוק אותו הדבר, אי הארת עם ישראל את אורו המיוחד, את אור התורה, שרק עם ישראל יכולים לגלותו.
מדוע חז"ל קבעו יום צום בתחילת המצור הרי ישנם אירועים קשים יותר, עוד לא נפרצו החומות, עוד לא נחרב הבית, עוד לא הוצתה האש, רק התחיל המצור - מדוע לצום?
והתשובה היא שהצום נקבע דווקא בנקודת ההתחלה, בזמן בו עוד אפשר לשנות ולתקן את המצב. היום הזה מזכיר לנו שאנו צריכים לחפש את הסדקים והתקלות, כשהם עדיין מזעריים, כשעוד אפשר לתקן, לפני שהנזק נעשה בלתי הפיך.
יהי רצון שביום הזה, נזכר מה הייעוד שלנו, איזה אור גדול אנו צריכים להביא לעולם, מתוך החיבור לאור הגדול של התורה, אור שהעולם מצפה לו ומחכה לו, ורק אנו יכולים להביא.
הכותב הוא ראש הכולל בישיבת הר ברכה