סיפור על בחירה
היא ישבה מולי בלי לחייך ובקושי הוציאה את המילים מהפה: "אני נקרעת. אני חייבת להחליט! כי אני ממש אוהבת אותו - מבחינתו אנחנו מתחתנים".
"אז מה הבעיה?", שאלתי, "למה את ׳נקרעת׳? - תתחתנו!".
"זה מסובך", היא הורידה את עיניה, "הוא רוצה משהו שלא יכול לקרות איתי, ודווקא בגלל האהבה שלי אליו, אני חושבת שאולי עדיף לו בלעדי..."
מהלחץ, שלומית בקושי הצליחה לנשום. כשביקשתי הסבר מדוע היא חושבת שהיא תקלקל לו את החיים - התברר שהוא חולם לטייל בכל העולם לפני שיתיישב, אבל מבין שזה לא אפשרי. אם הם יתחתנו הוא יאלץ לוותר על החלום, לכן היא מרגישה שאסור לה לבחור בו.
"מה החלום שלך?" שאלתי.
"גם אני הייתי רוצה לטייל בעולם", היא אמרה בשקט, "אבל אני רוצה ללמוד, להתחתן ולהקים משפחה - זה ממש לא מסתדר ביחד".
"מה שאת אומרת הוא שיש לך שני חלומות", אמרתי לה, "והחלטת שאת מוותרת על אחד מהם כדי להגשים את השני. זה לגיטימי. האם יכול להיות שגם הוא החליט לוותר על חלום אחד עבור חלום אחר? - האם גם הוא החליט שהחלום להתחתן איתך - יותר חשוב לו?"
האור חזר לפנים שלה. שלומית החלה להירגע.
3 שדות שונים: כך נראית האחריות שלנו
שלומית נפלה בפח של ערבוב "שדות" וטשטוש גבולות. מה הכוונה? בעולם שלנו ישנה חלוקה מסודרת לשלושה סוגים של "שדות", שכל אחד מהם דורש מאיתנו התייחסות שונה.
א. ה"שדה" שלי
זו המציאות שלי, ובכל מה שקורה לי אני מחליטה על התגובות והפעולות שלי. שדה זה פשוט וטבעי לנו, בהתמודדות יומיומית פשוטה של בגרות ואחריות.
ב. השדה של הקב"ה / היקום
שהוא כל מה שלא בשליטתי. לדוגמא, אני רוצה שעכשיו יהיה קיץ, אך לעשה גם אם אתאמץ מאד - לא אצליח לשנות את המציאות. יכולת ההשפעה שלי על השדה הזה מוגבלת מאד, ואנחנו חיים עם הידיעה הזו בשלום בדרך כלל.
ג. השדה של בן /בת הזוג שלי [ואנשים אחרים]
השדה הזה יכול להיות מבלבל מפני שהגבולות בו לא תמיד ברורים. מה שייך לי, מה שייך לו/ה, האם מותר לי להתערב, ואיך למעשה מצליחים לשחרר.
הסוד: לאפשר את המרחב
השחקן הראשי בשדה הזה, הוא הכבוד. אנחנו אחראים לתת לבני הזוג שלנו את המרחב לפעול ולקבל את ההחלטות. אם הוא יחליט לצאת בלי סוודר, למרות שלדעתנו יהיה קר - אנחנו נכבד את ההחלטה. אם הוא יחליט ללמוד את המקצוע הזה או השני; אם הוא יחליט להתפלל במניין; אם הוא יחליט לעשות כושר או לא - זו לא החלטה שלנו. רק שלו. כמובן שאפשר וכדאי לדבר ולחשוב ביחד, אבל ההחלטה בסופו של דבר, היא של ב/ת הזוג. ורק גישה נכונה כזו תמנע ויכוחים מיותרים, אכזבות או שברון לב, ובוודאי שבתקופה הזו, של ההיכרות, גישה כזו תמנע פרידות מתסכלות.
מדוע זה מבלבל? כי אנחנו אוהבים לייעץ, להעניק מניסיונינו העשיר, וחלק מהתחומים באמת משפיעים על החיים שלנו! העיסוק המקצועי של בן הזוג ישפיע על יכולת ההשתכרות המשפחתית - אבל זה עדיין החלטה של בן הזוג, ולא שלי.
המשימה לכבד את עצמאות ה"שדה" של כל אחד בתוך השותפות הזוגית המלאה - היא משימת חיים!
איך נגמר הסיפור? שלומית רצתה להחליט מה טוב עבור בן הזוג שלה, אך כשהוא הבהיר לה שהוא מרגיש שלם לגמרי עם ההחלטה - נפתחה פתאום הדלת לחתונה המרגשת שלהם.
ואתם? איך אתם מרגישים כלפי מה ששייך לשדה של בן/ת הזוג? מצליחים לאבחן מה שייך למי, ולהיות משוחררים?
עולם שלם של תוכן מחכה לכם בפרויקט 252! אל תתנו לזמן לעבור בלי שתקדמו את עצמכם אל עבר הזוגיות היציבה והמאושרת. הצטרפו עוד היום וקבלו שפע של כלים רגשיים מקדמי זוגיות. להרשמה מהירה לחצו כאן>>