דמוקרטיה מהותית אינה דמוקרטיה

בני גנץ חוזר ואומר שאנחנו חיים במשטר של דמוקרטיה מהותית, ולא שמעתי מישהו שמתקן אותו ואומר שישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית.

יכול להיות שהסיבה לכך היא שגם הימין וגם השמאל השלימו במידה כזאת או אחרת עם המהפכה המשפטית של אהרון ברק, שהתוצר שלה הוא דמוקרטיה מהותית.

דמוקרטיה מהותית בגרסה הישראלית שלה הפכה את השופט לפרשן הסביר של החוק, ששוחרר מכוונת המחוקק. מכיוון שמדובר בעצם באימוץ רעיון 'מות המחבר' של הפילוסוף הצרפתי רולאן בארת, אפשר לומר שהמהפכה המשפטית גרמה ל'מות המחוקק'. דמוקרטיה מהותית ישראלית, לפיכך, אינה דמוקרטיה.

בדמוקרטיה פרלמנטרית הרשות השופטת אמורה לאזן את הממשלה והכנסת מתוקף סמכותה לכפות את החוק גם על המחוקקים עצמם. רשות שופטת בריאה אמורה לאכוף חוק ולא ערכים. זה אומר בין היתר שבדמוקרטיה פרלמנטרית הרשות השופטת אינה אמורה להגן על זכויות אדם. היא כן אמורה להגן על זכויות אזרח, שהוא זה שאמור להחליט באמצעות נבחריו מה הן זכויות אדם. אלא שבדמוקרטיה המהותית שהקים כאן אהרון ברק, 'חוק כבוד האדם וחירותו' שלל מהאזרחים את הזכות להחליט מה הן זכויות אדם. את מקומו של האזרח תפס ציבור נאור, שאותו מייצג השופט, שמחליט עבור האזרחים מה נכון ומה לא. מה טוב בשבילם ומה לא. במקרה הטוב מדובר בפטרונות בלתי נסבלת. במקרה הרע מדובר בעריצות הציבור הנאור, שלרוע מזלו מייצג מיעוט.

מכאן מובנת החשיבות העצומה של 'חוק יסוד: חוק כבוד האדם וחירותו', שחובה להזכיר שנחקק בזמן שיצחק שמיר היה ראש ממשלה. החוק הזה במיוחד הוא שאפשר לרשות השופטת לתת מעמד מיוחד, אפשר לומר מטפיזי, לזכויות אדם, אוניברסליות כביכול. זה אומר שבדמוקרטיה מהותית זכויות אדם עומדות מעל לחוק.

זה היה חלק מהמהלך שעליו דיבר ברק כבר בסוף שנות השבעים, ש"אנחנו (השופטים) הארכיטקטים של השינוי החברתי" שבו רוצה הציבור הנאור, ושלו מתנגד "הציבור החשוך", שנקרא לו לצורך העניין ישראל השנייה. ככה, במקום שבג"ץ יפתור סכסוכים בדרכי שלום, הוא יצר סכסוך הולך ומסלים בין הטובים (השמאל) לרעים (הימין).

לארכיטקטורה של החברה החדשה, שאותה "הציבור הנאור" הצליח לכפות עלינו במידה לא מבוטלת של הצלחה, יש שם, "נעוֹרוּת" (Wokeism). העובדה שבג"ץ אומר בפה מלא שהוא מייצג את הציבור הנאור, נעור, פרוגרסיבי, שהוא בנוסף לכל גם מיעוט, זה מה שהפך את הרשות השופטת למפלגה פוליטית לכל דבר ועניין.

פרופ' רונן שמיר אמר זמן קצר אחרי שחוקק 'חוק כבוד האדם וחירותו', ש"פוליטיקה זו תוצג במניפולציה דיסקורסיבית (הגיונית) שעניינה בפיתוח שיח הדובר בשמם של אמיתות וערכים כמו-אוניברסליים והתובע לנשאיו את הפריווילגיות המתבקשות מכך: סמכות, אמון, יוקרה, וכוח".

"השיח שאותו מנהל בית המשפט בשמו של הציבור הנאור", הבהיר שמיר, "הוא שיח המעניק חירות על תנאי: חירות לאלה המוכנים לקבל את תנאי הסדר שחירות זו מכתיבה". חירות לציבור הנאור נקנית במחיר שעבודו של הציבור החשוך.

והמהומה שהתעוררה בעקבות הרפורמות שמציע יריב לוין, זה עוד ניסיון של השמאל לשמר את הפריבילגיות שלו, שיאפשרו לו לשלוט על רוב הציבור, שממשיך בעקשנות לדחות את ערכי הנאורות שנכפים עליו באמצעות בג"ץ. ולניסיון לשלול את הפריבילגיות מהציבור הנאור, לזה השמאל קורא קץ הדמוקרטיה.

אם הקואליציה הנוכחית תקרוס מול כל מסע האיומים וההפחדות, אהרון ברק כבר הודיע ששר המשפטים יריב לוין עבר על החוק, השד יודע איזה חוק, היא לא תהיה ראויה לייצג את הרוב שבחר בה באופן דמוקרטי, חוקי למהדרין.