אחת הבעיות החינוכיות של דורנו היא ההשתעבדות של נערים ונערות למסכים למיניהם. השעות הרבות שמול המסך משמשות עבור נערים ונערות אלו למפלט נוח מהתמודדות עם האתגרים של חייהם.
הנתונים על השימוש במסכים על ידי בני נוער מעלה תמונת מצב מדאיגה. ממצאים שפורסמו באמריקה מצאו שילדים אמריקאים בגילאי 8-10 מבלים קרוב ל-10 שעות ביום מול המסכים! ממחקרים שנערכו בישראל נמצא שגם אצלנו המצב לא מאד מעודד. מסתבר ש60% מבני הנוער בגילאי 7-17 מבלים 4 שעות ביום מול המסך, כאשר 35% מהם מבלים 4-6 שעות ביום, ו-25% מהם מבלים מעל ל-6 שעות ביום מול המסך.
להתנהגות הזו יש את כל המאפיינים של התמכרות: 1. השימוש במסך נהפך לעיסוק העיקרי בחייהם של הנערים והנערות האלו. 2. כאשר הנער או הנערה לא יכולים להשתמש במסך הם מפתחים סימנים של עצבנות, דיכאון וחרדה (תסמיני גמילה). 3. הזמן שהנערים והנערות משקיעים במסך הולך וגדל בהתמדה (סבילות). 4. הנערים והנערות ממשיכים להיות מחוברים למסך שעות ארוכות למרות הדבר פוגע באיכות חייהם באופן משמועתי. 5. השימוש במסך נעשה על חשבון פעילות חברתית והישגים לימודיים. 6. השימוש במסך פוגע בקשרים המשפחתיים והחברתיים שלהם. 7. למרות ה־"חברים הווירטואלים" הרבים של בני נוער אלו, השימוש במסך מעורר אצלם תחושה יותר חזקה של בדידות וניכור.
אחד הגורמים להתעצמות השימוש במסכים בשנים האחרונות הוא הירידה המתמדת באיכות הקשרים הבין אישיים בעולם המודרני. הדגש המושם בעולם המודרני על "אינדיבידואליות", "הגשמה עצמית", וכד' יוצר מצב שבו כל אחד עסוק בעיקר בטובתו האישית ופחות בטובה המשותפת ובקשרים משמעותיים עם אחרים. גישה זו פוגעת מאד ביחסים הבין אישיים המשמעותיים. הבעיה נוצרת כי יחסים בין אישיים משמעותיים הם צורך קיומי עבורנו, כלשונו של הרמב"ם ז"ל " נתבאר היטב כי האדם מדיני בטבעו, וטבעו שיהא בתוך חבורה, ואינו כשאר בעלי החיים אשר אין לו בהכרח להיות בחבורה" (מורה נבוכים, פרק מ׳).
בלי יחסים בין אישיים משמעותיים קשה לנו להתמודד עם אתגרי החיים שלנו. כאשר היחסים הבין אישיים המשמעותיים שלנו לקויים, החיים שלנו הופכים להיות ריקים ומשעממים ואנו עלולים לאבד משמעות בחיינו. את הריקנות הזו אנשים מנסים למלא על ידי ה"מסכים", אלא שהניסיון הזה נועד לכישלון כי העולם הווירטואלי הוא עולם מדומה וקשרים בין אישיים וירטואליים לא יכולים לשמש תחליף לקשרים בין אישיים "אמיתיים" פנים אל פנים. נוצרת ספירלה שלילית שבה הבדידות תורמת לשימוש במסכים, והשימוש במסכים מעצים את הבדידות.
איך אפשר לעזור לבן משפחה שמרותק במשך שעות למסך? בעבר הייתה מקובלת גישה של "אהבה נוקשה" שלפיה יש להעמיד לנער או לנערה גבולות נוקשים כדי לאלץ אותם להפסיק את השימוש המופרז במסכים. מחקרים מצאו שהגישה הזו לא בדיוק עובדת. להיפך, בדרך כלל הגישה הזו רק מחמירה את הבעיה. הגישה הזו עלולה לגרום לנערים ולנערות רק לרצות עוד יותר לברוח ל־"עולם הווירטואלי" הבטוח.
לכן, חשוב שכל פעולה עם נערים ונערות בגיל ההתבגרות תיעשה מתוך אכפתיות ואהבה, ושהנער או הנערה ירגישו שאנו אמנם פועלים מתוך אכפתיות ואהבה. אף שחינוך נעשה על ידי העמדת גבולות, אולם את הגבולות האלו יש לשים בזהירות רבה כדי שלא לעורר התנגדות ולהחמיר את המצב. הדבר הכי חשוב זה "לא לקרוע את החבל" עם הנער או הנערה, כי אז אנו עלולים לאבד אותם חלילה לגמרי. זו אולי אינה משימה קלה, אולם זו הדרך לעזור להם.
__________
זאב קרומבי הוא מטפל זוגי (MSW) ומומחה בהתמכרויות התנהגותיות (MA) ודוקטורנט בתחום הטיפול הזוגי באוניברסיטת חיפה. להערות ושאלות: 0547-822686