לא זכיתי לראיין אותם יחד, רק בנפרד. לפני כמעט 21 שנים נפגשתי עם אסתר פולארד, שמעתי את הסיפור של יהונתן ואת הסיפור שלה.
נדהמתי מהעוולות, התפעלתי מהכוחות והבנתי שאני, אנחנו, חייבים לשנות גישה ולהתחיל לפעול. מאז התפללתי, אמרתי תהילים ועקבתי גם מעל דפי עיתון זה אחרי מצבו של פולארד. כתבתי על העצומות, העתירות, החלטות בתי המשפט, וההודאה של בכירים אמריקניים שנעשה לו עוול עצום. לפני שבע שנים אירע הנס ויהונתן שוחרר מהכלא בתנאים מגבילים.
זו הייתה שמחה גדולה, אם כי לא שלמה. רק כעבור חמש שנים, כשהוא נישק את אדמת ישראל יחד עם אסתר, שמעתי באוזניי את פעמי הגאולה. היו כאן סבל וכאב ואובדן של שנים יקרות ושל יכולת להביא חיים לעולם. אבל יש גם תיקון, לפחות חלקי.
זה היה חלום: לראיין את יהונתן ואסתר ביחד. לראות אותם מביטים זה בזה בחיבה אחרי 22 שנה של מפגשים מעבר לשולחן. משלימים זה לזה את המשפט. הוא שומר עליה, כפי שעשה ככל יכולתו מרחוק. היא דואגת לו, כי לזה התמסרה במשך שנים ארוכות. אבל לא זכיתי. אסתר נפטרה לפני שנה ממחלת הסרטן, ואני נפגשתי רק עם פולארד, הסוכן הישראלי שסיים לרצות את עונשו הבלתי פרופורציונלי, התגבר על קשיים לא אנושיים ויצא לחופשי.
אבל זה לא מדויק. אסתר לגמרי נכחה בשיחה שלנו, ולא רק משום שדיברנו עליה הרבה, אלא בגלל טביעת האצבעות שלה בבניין האישיות שלו. "הנשמה של אסתר התנדבה לשתי משימות: האחת להביא אותי הביתה, והשנייה להביא אותי הביתה כיהודי אמיתי. היא הפכה אותי למי שאני. לא אשכח את זה כל עוד אני חי", מבטיח פולארד. אז כן, בכל זאת היא הייתה איתנו בתחילת השבוע, בלובי של מלון ענבל בירושלים.
הצטרפו למיזם גיוס ההמונים של יהונתן פולארד לזכר אסתר ז"ל
"ככל שרצו שאסתר תשתוק, היא נלחמה יותר"
בפעם ההיא שנפגשתי עם אסתר בירושלים, יהונתן התקשר פתאום מהכלא. הריאיון היה לה קשה. באותן שנים היא לא הייתה יכולה לסמוך על אף עיתונאי. רבים חיפשו ללכלך. פולארד הרגיש הכול בנימת קולה בלבד וביקש לדבר איתי, לעמוד על טיבי ולהבין אם כוונותיי טובות.
"זו הייתה כמעט הדרך היחידה שלנו לתקשר", הוא מסביר איך ידע לזהות את הניואנסים הדקים בדיבור שלה דרך שפופרת הטלפון. "היא ביקרה בכלא בתדירות שבה היא הייתה יכולה, אבל הזמן שלנו היה מוגבל בימים ובשעות. לפעמים היא הייתה שוהה חודש במוטל סמוך לכלא, שהיה איום ונורא. כולם התחלחלו מהמקום שבו היא התאכסנה, אבל לא היה לה אכפת. זה מה שיכולנו לממן. אני הייתי אומר לאנשים, גם לשרים: אם אתם כל כך מתחלחלים תעשו משהו למענה, לא למעני". אבל הם לא הושיטו את היד. "זה פגע בי מאוד. הם יכלו לנטוש אותי, זה בסדר, אני ילד גדול. אבל לעשות מה שעשו לה - זה בלתי מתקבל על הדעת".
אתה לא מדבר רק על השהייה שלה במוטל.
"לא, אני מדבר באופן כללי על היחס אליה, אבל המוטל היה השיא, הוא היה ממש ביזיון. הם העדיפו שהיא תשתוק, וככל שהם הבהירו לה את הנקודה הזאת, כך היא נלחמה יותר. הם לא הבינו את הצד הזה באישיות שלה. מעולם לא פגשתי אדם שהיה אמיץ וחזק כמוה".
עד כמה אמיצה היא הייתה? עד כדי שנישאה לאדם שנגזר עליו מאסר עולם בלתי קצוב, בעודו שוהה בכלא הפדרלי המאובטח ביותר, כלא מריון שבמדינת אילינוי, לשם נזרק פולארד מיד לאחר גזר הדין, בשנת תשמ"ז. "התאים נמצאים 150 מטר מתחת לאדמה. גודל התא הוא שני מטר בכל ציר, גם בגובה. הם הורידו את המים בשירותים פעמיים־שלוש בשבוע ומעולם לא כיבו את האור. אתה שוהה שם בבידוד גמור, בלי ספר, בלי מחברת או כלי כתיבה ובלי טלפונים. לבד, לבד, לבד. היינו 32 אסירים שם למטה. מה שהיה משותף לכולנו הוא שלא שיתפנו פעולה, לא דיברנו". כשקיבלו אותך כאסיר, הוא מספר, הסבירו לך שיש לך שתי אפשרויות לעזוב את המקום. "לשתף פעולה או לסיים עם זה. כשהבנת מה קורה היית צריך לקבל החלטה, אם אתה עומד לצלוח את זה או לא. כשעברתי משם, שבע שנים מאוחר יותר, הייתי היחיד שנשאר בחיים. כל השאר התאבדו. כולם".
מה גרם לך לקבל את ההחלטה שאתה שורד את זה? חשבת שתיחלץ משם אי פעם?
"לא. חשבתי שזהו, ששם אני אהיה עד סוף חיי. לפעמים אתה חייב לקבל החלטה שהדרך האמונית שבה אתה דוגל חשובה יותר מהחיים שלך. האופן שבו אתה חי משקף את האידאולוגיה שלך, ולהתאבד זה אומר שאני לא מאמין באלוקים".
באותן שנים פולארד לא היה דתי, או כמו שהוא מנסח את זה: "הייתי רחוק מהדרך, ממש רחוק מהדרך". אבל "אין אתאיסטים במאורת השועל. כשהכדורים שורקים, כולם צועקים 'אמא' וגם צועקים לאלוקים". לכן הוא ערך היכרות מחודשת עם אביו שבשמיים. "הייתי צריך לבסס מחדש מערכת יחסים עם הקדוש ברוך הוא. אמרתי לו בליבי: אני לא יכול לעשות את זה לבד, אני אצטרך קצת עזרה. אז קיימתי איתו משא ומתן כמו שיהודים תמיד עושים, והתחייבתי לכמה דברים שאני מקפיד לשמור ולעשות אותם עד היום. והוא ראה אותי. אז במובן מסוים זה היה דבר טוב. בעלי תשובה הם אנשים שמגיעים לאמונה באחת משתי דרכים: או בצורה וולונטרית, או שקורה להם משהו רע. ובמקרה שלי אני די עקשן, אז זה היה די רע".
פולארד גם נלחם במצבו ככל יכולתו באמצעות שליחת מכתבים לכל מי שחשב שעשוי להקשיב ולסייע. כמה שבועות לפני שעבר לכלא הבא, כלא באטנר, הגיע אליו מכתב מאסתר. השניים הכירו בקיץ תשל"א, כשהיו בתוכנית נוער. היא סיפרה שהייתה להם "שפה משותפת של אהבת העם והארץ". יום אחד היא קראה בעיתון שיש מישהו שכדאי לכתוב לו מכתבים וכתבה, וכך נוצר הקשר המחודש. שניהם ניסו לשים את האצבע על היום שבו התאהבו זה בזו, ולא הצליחו. "זה היה שם תמיד, מעולם לא אהבתי כמו שאהבתי אותה", אומר פולארד.
אצל בני הזוג פולארד הייתה חלוקת תפקידים ברורה. את התקווה הם תלו בקדוש ברוך הוא ובאמונה בו, אסתר פעלה בחוץ כדי לעשות את ההשתדלות שהשחרור יתרחש, והוא? "שמרתי על פי חתום וחייתי את החיים שהבטחתי להשם שאשמור במהלך שבע השנים האלה, אם אזכה לחיות". אבל זו הייתה רק ההקדמה. "הכלא הבא היה הרבה יותר קשה, כי הרבה אסירים מתו שם בכל יום. זה היה כלא אלים. זה דרש ממני לשנות את המנטליות שלי מלהיות מפוקס בעצמי ללהיות רגיש מאוד לכל דבר סביבי, לכל דבר".
היו לך עיניים בגב.
"בכל מקום. הייתה לי רשת של מודיעים, בכל יחידה היו לי שני אנשים ששילמתי להם כדי שיודיעו לי אם שמי עולה. למה שניים? שמא אחד משקר לי, אז יש דאבל צ'ק. ביום הראשון בכלא שאל אותי הקצין: אתה עומד לדבר? אמרתי לו שלא. הוא אמר: טוב. יש לך סכין? חשבתי שזו שאלה מכשילה, היססתי ועניתי לא. הוא נתן לי אחד ואמר לי: אתה תצטרך אותו. כבר באותו יום הייתי צריך אותו כדי להגן על עצמי".
המהפך היה קיצוני וקשה לעיכול, ופולארד שאל את אסתר כיצד להתנהל במרחב המאיים והמסוכן הזה. "היא אמרה לי: אתה לא יכול להיות רחוק מדי מהמנטליות שמתנהלת בכלא כי אז תעורר את חשדם של האנשים, אבל אתה גם לא יכול להיות חלק מזה, כי זה לא מקובל. כך התנהלתי".
במחלקה שלו היו רק ארבעה תאים עם שירותים אישיים. לכל השאר היו שירותים ששימשו כמה מאות אסירים, בלי מחיצות. אחרי עשר שנים (!) בכלא הוא הצליח להגיע לתא הנכסף, עם טיפת פרטיות אנושית מתבקשת. "מאוד שמחתי בזה. התקשרתי לאסתר ובישרתי לה על ההישג המעודד, אבל היא שתקה. שאלתי: יקרה, האם את לא שמחה? אז היא אמרה: לא, אני לא. איך תתפלל בתא עם שירותים? שאלתי: אולי אשאר שם יום אחד? היא ענתה: לא, אפילו לא יום אחד. בסוף זה נגמר בכך שוויתרתי על התא ובאותו יום הוא הוצף. הבחור שקיבל את התא במקומי היה מוכן להישבע שידעתי על כך", הוא צוחק ואז מרצין. "היא הייתה המורה שלי. היא הייתה זו ששמרה עליי בחיים באמצעות אהבה ויראת שמיים".
קורבן של שקר ולשון הרע
פולארד הוא אדם מוכר. הפנים שלו מפורסמות והזקן, החולצה הלבנה והשלייקס מאשררים למי שמביט בו שהוא אינו טועה בזיהוי. בעודנו משוחחים ניגש אליו מישהו ושואל באנגלית: "אתה פולארד?". הוא מהנהן. "התפללתי עליך כשהייתי ילד", מספר אותו אדם. היום זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל זה לא היה כך כשפולארד נכלא. מדינת ישראל הפנתה לו עורף ובעקבותיה רבים מאזרחי ישראל. בקרב יהודי ארצות הברית הוא בכלל היה מוקצה מחמת פחד. מה יחשבו עליהם החברים, הממשל, הסביבה? מה יחשבו על הנאמנות שלהם?
"היה מאוד מתסכל להיות קורבן של שקר ולשון הרע. לרוע המזל, האויב המר ביותר שלי היה המוסד. המוסד עשה כל שביכולתו כדי לוודא שהתדמית שלי תיהרס, שהתדמית של אסתר תיהרס ושהאמריקנים יבינו שהם לא רוצים אותי בבית. יש כאן בעיה יסודית. לא באמת קיבלנו עצמאות ב־1948. לצערי עדיין יש לנו ממשלה גלותית ומנטליות גלותית. במהלך המאסר שלי, כל מה ששמעתי היה 'אנחנו לא יכולים לגרום לאמריקנים לכעוס כי אנחנו זקוקים להם'. עניתי להם: יש לנו רק בעל ברית אחד, הקדוש ברוך הוא, זהו. ארצות הברית היא הגלות הרביעית. למדינות כאלה יש אינטרס, אין להן חברים, ואנחנו בוודאי לא חברים של המדינה הזאת, אם רואים איך היא מתנהגת איתנו גם בפומבי וגם בדיסקרטיות. תראו מה הם עשו לי, לסוכן של מדינת ישראל. יש לי מאה אחוזי נכות. הגב שלי נשבר בארבעה מקומות, יש לי פלטה בראש, היו לי המון שברים בכל הגוף. אני ניפצתי את המיתוס שהגולדענע מדינע היא שונה. אנשים מדברים איתי על טראמפ כידיד של ישראל. הרי טראמפ לא נתן שום דבר בחינם, הוא סוחר. וחוץ מזה, נשיא אמריקני נמדד בכהונתו השנייה, אז הוא באמת לא חייב כלום לאף אחד. אצל טראמפ זה עוד לא קרה".
פולארד שוחרר אחרי 30 שנה בכלא האמריקני. הוא זכה לחיות עם רעייתו שציפתה לו כל השנים האלה, אבל זה היה מאוחר מדי מכדי להביא ילדים לעולם. והיא כל כך רצתה להיות אמא. "זה היה מר־מתוק. היינו הולכים לפארק והיא הייתה מביטה על כל הילדים משחקים וידעתי שזה קשה לה, אבל היא הייתה מתגברת מיד ואומרת: צריך לדאוג לעתיד היהודי שלהם".
לא הרבה אחרי השחרור של פולארד, בתקופה שבה הוכרח להישאר בארצות הברית תחת מגבלות, אסתר אובחנה כחולה בסרטן. זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה הביטה לסרטן בעיניים. בפעם הקודמת היא ניצחה אותו, אבל עכשיו הוא שב, אכזרי ומאיים יותר. "כשאבחנו אותה בניו־יורק אמרו לה: יש לך שישה שבועות לחיות, אז תסדירי את עניינייך", הוא מספר. אסתר לא התרשמה. "היא אמרה: 'השם מנהל את העניינים ועוד נראה'. שישה חודשים אחר כך, כשהגיעו תוצאות הבדיקות, הרופא אמר לנו: 'זו הפעם הראשונה שאני יכול לומר ביושר שאני עד לנס'. אסתר ענתה: 'אמרתי לך שאלוקים מנהל את העולם', אז הוא השיב: 'כן, יש משהו מעל המדע'". אסתר לא ויתרה והוסיפה: "אתה צודק. תחשוב על זה".
בארצות הברית היא עוד הצליחה להילחם במחלה, אבל בישראל ההידרדרות הייתה מהירה ובלתי נמנעת. "כבר לא היה מה לעשות. השם נתן לי איתה שש שנים, חמש בניו־יורק ושנה אחת כאן, ואני מודה לו על כך".
אסתר נפטרה במהלך מגפת הקורונה, אבל פולארד מסביר שזה קרה מזיהום ולא מהמגפה עצמה. "הצוות בבית החולים היה נפלא. כשהמצב כבר היה כמעט אבוד, הרופאים יצאו אליי ושאלו מה לעשות, האם לתת לזה להיגמר או לאפשר לה להיאבק. אני לא היססתי. היא לחמה למעני במשך שלושים שנה, המעט שאני יכול לעשות זה לתת לה להילחם על חייה. אז היא המשיכה לחיות עוד שש שעות, ונלחמה. לקראת הסוף, כשהקו היה כמעט שטוח, האחיות צעקו עליי וביקשו שאדבר איתה. דיברתי איתה ופעימות הלב שלה חזרו לרגע", האיש החזק הזה שיושב מולי בוכה עכשיו. "לפחות יש לי סיפוק מכך שאני יודע שהיא שמעה אותי ברגעיה האחרונים".
שני הערכים שהיו חשובים לאסתר בחייה הם אחדות ומסורת. כשהגיעו לישראל היא ערכה לפולארד סיור גם במאה שערים וגם בתל אביב, "במקומות שלא חשבתי שבחורה נחמדה כמוה מכירה", הוא אומר בקריצה. בשני המקומות היא אמרה לו להביט באנשים ולזכור שהם האחים שלו, שצריך להעריך אותם, להקשיב להם ולכבד אותם בלב פתוח. "היא אמרה שהאויבים הגדולים שלנו הם לא החמאס או איראן, אלא אלה שמנסים להפריד בינינו". לאסתר גם היה חשוב שכל מי שיעלה לארץ יהיה יהודי על פי ההלכה. "היא אמרה שאנחנו מחכים למשיח, אבל אולי המשיח מחכה לנו? האם אנחנו מוכנים?"
כשפולארד ואסתר עלו לישראל הם זכו לחיבוק ארוך וממושך מהציבור הציוני־דתי, שהתפלל ודאג והפגין ולחץ והחתים על עצומות, וקיווה שמשהו מכל זה יפעל את פעולתו על נבחרי הציבור בישראל ובארצות הברית. "לא הרגשתי בנוח עם זה", הוא מגלה, "כי לא חשבתי שמה שעשיתי היה יוצא דופן. קיוויתי שעשיתי מה שיהודי נורמלי היה עושה כדי להגן על עמו ומולדתו. אסתר הכריחה אותי לחשוב על זה ולברר לעצמי מה הנקודה. הבנתי שאני חייב לכם תודה כי לולא אתם, לא הייתי שלושים שנה בכלא, מה שהפך אותי ליהודי שאני היום. לכן כשאנשים מודים לי, אני תמיד מודה בחזרה. אנשים חושבים שזה מתוך נימוס. זה לא".
להכיר לילדים חילונים את היהדות
לפני שלושה חודשים נישא פולארד לרבקה אברמס־דונין, אלמנה ואם לשבעה, והוא מתרגל לחיים בתוך משפחה. זו חוויה חדשה בשבילו. אפילו לשידוך הזה אסתר הובילה. כשנפגשו עם רבקה היא שאלה אותו אם היא מוצאת חן בעיניו, והוא לא הבין מדוע היא שואלת שאלה שלא נשמעת ראויה כל כך. אבל היא ידעה שקיצה קרב.
היום פולארד הוא נשיא ומנכ"ל של שני סטארט־אפים שנמצאים בשלב המחקר. תחומי העניין שלו קשורים לעתידה הכלכלי של מדינת ישראל. "בעוד שנה־שנה וחצי יעלו השאלות מה עושים עם זה, ממסחרים את זה? מוכרים את זה? מוכרים את הפטנט? אני הייתי רוצה למסחר את זה כדי ליצור מקומות עבודה. כמה כסף אדם צריך? מספיק כדי לעזור לאחר. זה המפתח שאסתר לימדה אותי. היא אמרה לי תמיד: תן מעשר כי הכסף איננו שלך".
בתוך החיים החדשים שלו, פולארד מבקש להנציח את אסתר הנצחה חיה. עדי גינזבורג, שמלווה את בני הזוג פולארד במסירות כבר שנים רבות, הפציר בפולארד לאפשר לכל מי שהתפלל בשבילם כל השנים, למי שהפגין, ליווה ולא ויתר, לקחת חלק בפרויקט. אבל פולארד סירב. מכיוון שהוא מגייס משקיעים, הוא חשב שגם את הפרויקט הזה, להקים מרכז חינוך יהודי מהגיל הרך ועד בר מצווה למאות ואלפי ילדים, פרויקט שאסתר חלמה עליו, הוא יעשה לבד.
הרעיון של הגן צץ ועלה לא רק משום שאסתר לא זכתה לילדים משלה, אלא גם מפני שהתורה, המצוות והחינוך היו כל כך חשובים לה. "היא הבינה שהדת בישראל זה משהו שאתה חי בכל רגע. הארץ הזאת ניתנה לנו במתנה, והדרך לומר על זה תודה היא להתנהג כמו יהודי ולשמור את המצוות. אנחנו לא הולכים לכפות על מישהו לקיים מצוות, אבל היא חשבה שצריך לאפשר לילדים להחליט, שהם צריך לבחור את דרכם מתוך החלטה מושכלת, מתוך ידע והיכרות עם היהדות". המרכז מתעתד לקום בתל אביב והוא מיועד לילדים ממשפחות שאינן מגדירות את עצמן דתיות, אבל מעוניינות בחינוך שנותן מקום של כבוד למסורת.
פולארד החל לעבוד על זה, אבל לא הצליח. "זה היה אסון כי אנשים לא עמדו במילה שלהם. אנשים היו נחמדים והבטיחו הבטחות אבל שום דבר לא התממש, כי זה לא מיזם שמיועד לעשות כסף. אז הפנמתי שעדי צודק ושזה צריך להיות פרויקט של שותפים רבים. הגעתי הביתה הרבה בזכות הציבור, הקדוש ברוך הוא ואסתר. אם אנשים לא היו שם ולא היו מתפללים ופועלים למעני, הייתי עדיין בכלא. הלחץ שהם הפעילו, המחויבות, זה הציל אותי. וגם לגבי הפרויקט, דלת אחת נסגרה והרבה מאוד דלתות נפתחות עכשיו".
ביום ראשון הקרוב, שנים עשר חודשים אחרי לכתה, יתקיים במלון רמדה בירושלים כנס גדול שבו מתכוונים הפעילים לרתום את כל מי שקיווה והתפלל והיה שותף כל השנים למאבק של השניים - להפוך את ההנצחה של אסתר מחלום למציאות.
אני מרגישה שאסתר איתך כל הזמן.
"אני לעולם לא אשכח אותה. היא הפכה אותי למי שאני היום. היא הבינה שהיא לא תהיה שם כדי להציל את עצמי מעצמי, אז היא עשתה כל שביכולתה לוודא, כפי שהיא אמרה בסוף ימיה, שאני אהיה יהודי אמיתי".
הצטרפו למיזם גיוס ההמונים של יהונתן פולארד לזכר אסתר ז"ל