הצעת החוק המתגבשת מדברת על התדיינות בהסכמה בלבד. בית הדין הרבני
הצעת החוק המתגבשת מדברת על התדיינות בהסכמה בלבד. בית הדין הרבניצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

מתי החלשת מערכת המשפט היא צו השעה ומתי צריך דווקא להרחיב את סמכויותיה? תלוי אם מדובר בבית המשפט האזרחי או בבית הדין הרבני.

עם כל הכבוד לקרב האיתנים בין נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות לשר המשפטים יריב לוין, בין האקטיביסטים לשמרנים, בין החרדים לעצמאות בג"ץ לאלה המבקשים את ריסונו - בימים אלו קורמת עור וגידים רפורמה משפטית מרתקת לא פחות המסתתרת בשורות הקטנות של ההסכמים הקואליציוניים וחושפת היפוך עמדות מעניין בין המחנות הפוליטיים המוכרים: מתן סמכויות שיפוט בדיני ממונות לבתי הדין הדתיים הממלכתיים על פי משפט התורה.

תומכי המהלך, בדרך כלל מימין, רואים בכך שירות בסיסי ומתבקש לאזרח, ומתנגדיו, משמאל, חוששים כי הדבר דווקא יפגע בזכויותיהם של בעלי דין; אך מעל המחלוקת הנקודתית מרחף שוב המאבק הרחב יותר על זהותה היהודית של המדינה.

סמכות השיפוט העיקרית והמוכרת של בתי הדין הרבניים כיום היא בנושאים של "מעמד אישי", הכוללים ענייני נישואין, גירושין, יוחסין וכדומה. בדומה למצב בבתי המשפט, מדובר בסמכות מלאה, שאינה דורשת הסכמה מראש של הנידונים לקבל על עצמם את ההכרעה.

נוסף על כך, החוק מאפשר לבית הדין לדון על פי משפט התורה גם בדיני ירושה, אך בתחום זה הסמכות באה לו רק כאשר כל הצדדים מסכימים להישפט בפניו. לעומת זאת, סכסוכים ממוניים אינם יכולים להתברר כיום בערכאה דתית ממלכתית, ומי שמבקש לפתור אותם על פי ההלכה פונה בדרך כלל להליך בוררות בבתי דין פרטיים.

בהסכמים הקואליציוניים שנחתמו בחודש שעבר ומחייבים את הממשלה החדשה הוחלט לקדם חקיקה שתרחיב את סמכויות בתי הדין של המדינה באופן שיאפשר להם לעסוק גם בדיני ממונות, בהסכמת הצדדים, כפי המצב כיום בדיני ירושה. לפי ההסכם עם יהדות התורה יהיה לבית הדין מעמד של בורר, לפי ההסכם עם ש"ס - של שופט, ובהסכם עם הציונות הדתית מתואר יצור כלאיים: "הליך בוררות (...) ללא צורך באשרור פסק הדין בבית המשפט המחוזי". כך או כך, בהנהלת בתי הדין, שמטבע הדברים מתואמת עם הפוליטיקאים משלוש המפלגות, מכוונים גבוה, וכבר עמלים על גיבוש הצעת חוק ברוח ההסכם עם ש"ס: סמכות שיפוט – בהסכמת הצדדים.

משלב הבעת הדעה לשלב ההכרעה

למעשה, מאז קום המדינה ובמשך כמעט שישים שנה שימשו בתי הדין כבוררים בסכסוכים אזרחיים, נוסף על עבודתם העיקרית בדיני משפחה וירושה. החוק אומנם לא העניק להם מעולם סמכות לכך באופן מיוחד, אך הם נטלו אותה לעצמם ופעלו באין מפריע. מבחינתם, די היה בחוק הבוררות כדי לאפשר להם לדון בסוגיות ממוניות בהסכמת הצדדים, שהרי אם כל הדיוט יכול לשמש בורר בין בעלי דין – מדוע ייגרע חלקם של דיינים חשובים הבקיאים בחושן משפט? אומנם, בתי המשפט האזרחיים אינם רשאים לעסוק בבוררות, אך בבתי הדין הרבניים סברו כי אצלם יש להקל בכך, משתי סיבות עיקריות: ראשית – כך מקובל מאז ומעולם בעם היהודי, וזה גם היה המצב המשפטי תחת שלטונם של הטורקים והבריטים בארץ ישראל, והרי עם קום המדינה נקבע שהחוק שהיה קיים אז ימשיך לעמוד בתוקפו; שנית - למבקשים לפתור סכסוכים ממוניים לפי דין התורה אין מענה ממלכתי (בשונה מהדין החילוני, שלפיו פועלים בתי המשפט), והדרך היחידה לקבל שירות זה היא בבוררות בבתי הדין הרבניים.

מי שעשה סוף לנוהג הזה היה דווקא בג"ץ - בעצמו מומחה להרחבת סמכויות חד־צדדית - כאשר בשנת 2006 קבע שבתי הדין אינם יכולים עוד לשמש כבוררים. בתיק מכונן שזכה לכינוי 'בג"ץ סימה אמיר' (על שם העותרת) ביטלו שופטי העליון אילה פרוקצ'יה, מישאל חשין וסלים ג'ובראן החלטה של בית דין רבני וקבעו כי אין בסמכותו לדון בטענה בדבר הפרת הסכם גירושין במסגרת מחלוקת רכושית בין בני זוג לאחר שתם הליך הגירושין ביניהם. במסגרת הכרעת הדין דחו השופטים, בין היתר, גם את הטענה כי בית הדין קנה לעצמו סמכות זו מכוח הסכמת הצדדים, ובהקשר זה העירו כי עליו להימנע מעיסוק בבוררות - נוהג שלשיטתם "אינו מתיישב עם המבנה המערכתי של ערכאות השיפוט וחלוקת הסמכויות ביניהן על פי דין המדינה", ושעם השנים "אִפשר פרקטיקה שיפוטית שאינה עולה בקנה אחד עם עקרון חוקיות המינהל וחוקיות מערכת השפיטה".

בג"ץ הדגיש כי אין בדבריו כדי לפגוע בזכותו של אדם לפנות לדין תורה בפני גוף פרטי, אך זאת רק "מחוץ לערכאות השפיטה הממלכתיות", כדי "לשמור ולהגן מפני טשטוש גבולות" ביניהן לבין מערכות ההכרעה החלופיות. הביקורת מצד בית המשפט העליון אומנם הוצגה על ידי הכותבים עצמם כ"הערה" ונראית כאמרת אגב, אך שמונה מילים שנכללו בה - "הגיעה העת לעבור משלב הבעת הדעה לשלב ההכרעה" - הולידו פרשנות משפטית שלפיה הפסיקה אינה מתייחסת רק למקרה הנקודתי של סימה אמיר, אלא מחייבת את בתי הדין למשוך ידיהם מעיסוק בבוררות – דבר שנתפס כרעידת אדמה של ממש. בהתאם לכך, ולמרות פרשנות נגדית שהציע היועץ המשפטי של הנהלת בתי הדין, הלך וצומצם בהדרגה נוהג זה, עד שכמה שנים מאוחר יותר, בעקבות החלטה נוספת של בג"ץ, שהפעם לא הותירה מקום לספק - הוא נפסק לחלוטין.

בתקופת כהונתה של איילת שקד כשרת המשפטים, ימי ממשלת נתניהו הרביעית, ביקשו המפלגות החרדיות להחזיר עטרה ליושנה (ויותר מכך) ולהעניק לבתי הדין סמכויות לדון בסכסוכים אזרחיים בהסכמת שני הצדדים - לא רק כבוררים אלא אף כשופטים. הצעת חוק שקידמה שקד בעניין כבר אושרה בוועדת השרים לענייני חקיקה, אך נבלמה מאוחר יותר על ידי אביגדור ליברמן, שהיה אז מראשי הקואליציה. פשרה שהציעה השרה, שלפיה הדיינים יסתפקו בסמכות בוררות, נדחתה גם היא, וזמן קצר לאחר מכן פרץ המשבר הפוליטי המתמשך והיוזמה נקברה סופית. כעת, עם כינונה של ממשלת ימין-דתיים-חרדים על מלא, היא קמה לתחייה – והפעם נראה שיש לה רוב מובטח בכנסת.

בלי לחץ

הטיעון העיקרי של מתנגדי הרחבת הסמכויות הוא שבמקרים רבים ההסכמה להתדיין בפני בית דין רבני תושג בדרכים שנויות במחלוקת ולא תהיה שלמה, וכך אחד הצדדים בסכסוך עלול למצוא עצמו כפוף בעל כורחו לדין התורה, לעיתים אף אם הוא אינו דתי או בכלל אינו יהודי, והכרעת הדיינים תחייב אותו כפסיקה משפטית ממלכתית לכל דבר ועניין. דוגמה לכך היא מקרה שבו אדם יחתום על חוזה מסובך שבו סעיף נסתר מחייב אותו לפנות דווקא לבית הדין הרבני במקרה של תביעה - והוא כלל לא מבין את משמעות החתימה ואינו רוצה בכך. דוגמה נוספת היא הפעלת לחץ בקהילות חרדיות ודתיות על בעלי דין לפנות דווקא לערכאה רבנית, תוך איום בסנקציות חברתיות כלפי הסרבנים.

עורך הדין ד"ר רפי רכס, סגן היועץ המשפטי של הנהלת בתי הדין הרבניים, השותף בגיבוש נוסח החוק, מתחייב כי ההסכמה שתידרש תהיה מפורשת וברורה לכל הצדדים, ובכל מקרה תינתן בזמן אמת, כלומר לאחר פרוץ הסכסוך. לדבריו, חתימה על כך מבעוד מועד, כגון בחוזה, לא תהיה קבילה לעניין זה – והדבר כבר מובטח בטיוטה קיימת של ההצעה. רכס מעיר עוד כי בכל מקרה שאדם יחוש כי הסכמתו לא הייתה שלמה והוצאה ממנו בעורמה – הוא יוכל לעתור לבג"ץ בבקשה להשתחרר ממנה, ואף לפנות לנציב תלונות הציבור על שופטים ודיינים. אלא שסעיף אחר בהסכמים הקואליציוניים מחליש את הפיקוח על בתי הדין וקובע כי בירור התלונות נגד דיינים לא יהיה עוד בידי הנציב האחראי על כלל השופטים, אלא יועבר לדיין בדימוס שימונה לטפל בעניינם.

אשר לחשש כי יופעל לחץ חברתי על בעלי דין לפתור סכסוכים דווקא על פי משפט התורה, עורך הדין רכס כי הרחבת סמכות בתי הדין דווקא תשפר את מצבם ביחס למציאות הקיימת, בבחינת ממה נפשך: מי שכבר היום עומד בלחצים ולא נכנע - ימשיך גם להבא לפנות לבית משפט אזרחי, ומי שנאלץ ללכת בעל כורחו לבית דין פרטי - יקבל מעתה כתובת חדשה, נוחה יותר - ערכאה דתית ממוסדת, מסודרת, המחויבת גם לחוק הישראלי (למשל בדיני עבודה), עם סמכויות וכלי עבודה שאינם עומדים לרשות הבד"צים למיניהם. מנגד, יטענו המתנגדים, הקמת בתי דין ממלכתיים הפרושים בכל רחבי הארץ, זמינים לכל אזרח ומתוקצבים על ידי המדינה, עלולה להזמין לחץ חברתי דומה בקהילות דתיות שבהן התופעה לא קיימת היום, משום שהאפשרות לקיים דין תורה הופכת כך לנגישה, נוחה וזולה.

ואולם נראה כי פרט לשאיפה הטבעית של בית הדין להרחיב את תחומי פעילותו ואת היקפה, המחלוקת סביב העניין היא רק עוד סניף במאבק הכולל על זהותה היהודית של המדינה: המתנגדים רואים בהרחבת סמכויות בתי הדין לשפוט על פי התורה מדרון חלקלק בדרך למדינת הלכה; מחר זה יהיה גם בלי הסכמת הצדדים, מחרתיים יורחב גם לעניינים פליליים - ובשבוע הבא ייגזר עונש סקילה על להט"בים ומחללי שבת. טהרן זה כאן. התומכים, לעומתם, מייחסים חשיבות גדולה, סמלית ומהותית, לכך שבמדינת היהודים תינתן לכל אזרח הזכות להישפט על פי דין התורה אם רק ירצה בכך, כהתגשמות חזונו של הרב קוק - וזאת מבלי לוותר על קוצו של יו"ד מערכי הדמוקרטיה. סקילה ושרפה? הרג וחנק? לא בבית ספרנו. טהרן זה שם.

קובי נחשוני הוא עיתונאי חטיבת החדשות של ynet וידיעות אחרונות

לתגובות: [email protected]

***