ד"ר צבי סדן
ד"ר צבי סדןצילום: עצמי

פתגם מוכר ביידיש אומר ש'חצי אמת היא שקר שלם'. וחוקרים דוגמת אלברטו בארצ'טי שעוסקים בנושא של אמירת חצי אמת, ובתופעה החמורה של חדשות כזב שנלווית לאמירת חצאי אמת, הגיעו ממש עכשיו למסקנה שדבריו של המשורר הבריטי החשוב אלפרד טניסון בן המאה ה-19 נכונים: "והכומר דיבר באותו שבוע, על כך ששקר שהוא חצי אמת הוא האפל שבשקרים, שאפשר להילחם עד חורמה בשקר שכולו שקר, אבל קשה מאוד להילחם בשקר שחלקו אמת" (טניסון, 'הסבתא').

בנאום שלה על מצב האומה אמרה הנשיאה חיות שמאז 1992 "התערב" בית המשפט העליון רק ב-21 חוקים או סעיפי חוקים מתוך אלפי חוקים שחוקקה הכנסת מאז. זאת חצי האמת שנוחה לה. החצי השני של האמת הוא ציון החוקים שנפסלו, ומשמעות פסילתם.

התוכנית של אראל סגל מיום שני השבוע עסקה בשני נושאים משיקים, חשובים מאין כמותם: שמירת זכויות אדם בררנית של בג"ץ, שבאה לידי ביטוי בלתי נסבל בדמות הזאת שנקראת 'שפי פז', וביטולם של שלושה תיקונים ל'חוק למניעת הסתננות', שנועדו לעצור הגירה בלתי חוקית. ביטול תיקוני החוק האלה, טען עו"ד דוד פטר באותה תכנית, ריסק למעשה את מדיניות ההגירה של מדינת ישראל.

המקרה של שפי פז מוכיח שזכויות אדם של שוהים בלתי חוקיים חשובות יותר מזכויות האזרח "שפי פז". זה קרה אחרי שאהרון ברק הודיע שלחוק כבוד אדם וחירותו ניתן מעמד של חוק-על, שמבטל כל חוק שלכאורה סותר זכויות אדם. ככה הפכה ישראל לדמוקרטיה מהותית, שתוביל לכך שבמקום מדינה יהודית ריבונית נחייה ב"מקום" שלכל אדם הזכות לגור בו.

ואלה לא סתם דברים בעלמא. לא מדובר במצג שווא. לפני כשלוש שנים פרסם ד"ר עמרי בן צבי את המאמר "הקהילה החוקתית: על הקשר בין מעמד אזרחי לזכויות יסוד", בזמן שהיה לא פחות מאשר הרפרנט האחראי על תחום האוכלוסין וההגירה בייעוץ המשפטי לממשלה. בן צבי כתב בין היתר ש"לכל בני האדם על פני כדור הארץ יש בעלות שווה כלפי המשאבים הבסיסיים בו. וישראל, ככל המדינות, היא אך ורק 'נאמן' שרירותי, מטעם האנושות, המופקד על זכויותיהם של השוהים בשטחה". ההתעקשות על פסילתם של שלושה תיקוני חוק שניסו להסדיר את מדיניות ההגירה של ישראל, באופן שיבטיח את המשך קיומה כמדינה יהודית, אינו מקרי.

וחצי האמת של חיות נפלה על אוזניים קשובות של רבים, מהסיבה שהראו בארצ'טי ועמיתיו במחקר שלהם על ההשלכות של אמירת חצאי אמת. "אנחנו טוענים שאנשים נוטים יותר להאמין למסר שקרי כאשר המסר מתחיל עם פיסת מידע נכונה שנקשרת באמצעות טרמינולוגיה הגיונית לפיסת מידע לא נכונה". כך לדוגמה, אחרי שציינה את מספר החוקים שנפסלו בישראל, אמרה חיות ש"שיעור פסילת החוקים" במדינה כמו ארה"ב "עולה לאין שיעור על זה שבישראל". נניח שזה נכון. מה זה אומר?

פרופ' דניאל פרידמן הפנה את תשומת הלב ל"אקטיביזם שיפוטי ונפלאות הסטטיסטיקה" (ynet, 2017), טור שממנו אפשר להבין שהסטטיסטיקה שהציגה חיות יכולה להטעות, מטעה. הסיבה, אומר פרידמן, היא שאקטיביזם שיפוטי אינו בא לידי ביטוי רק בפסילת חוקים. "אחת התופעות המעניינות באקטיביזם השיפוטי שצמח בישראל הוא שהלכות חדשניות ואקטיביסטיות ניתנו דווקא בפסקי דין שדחו את העתירה כנגד המדינה", מה שאומר שהתערבות של בג"ץ בעשרים ואחד זאת פיסת מידע מטעה.

הדברים של פרידמן חושפים את חצי האמת של חיות, שבית המשפט העליון "התערב" רק ב-21 חוקים מתוך אלפים. החצי השני של האמת לא נאמר, אפילו ברמז, שבית המשפט העליון ביטל למשל תיקוני חוק שמרוקנים מתוכן את חוק השבות. סך הכל פסילה של שלושה תיקונים לחוק למניעת הסתננות, אבל בדיוק כאלה שמאיימים לחסל את זהותה היהודית של מדינת ישראל. נפלאות הסטטיסטיקה.

מדיניות ההגירה של מדינת ישראל כפי שבג"ץ מבין אותה מבוססת על חוק כבוד האדם וחירותו, שזה חוק שעומד מעל לכל יתר החוקים של מדינת ישראל. את זה אמר אהרון ברק: "במרץ 1992 נחקקו חוק-יסוד: חופש העיסוק וחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. עם חקיקתם חל שינוי מהותי במעמדן של זכויות האדם בישראל. הן הפכו לזכויות חוקתיות. ניתן להן מעמד חוקתי על-חוק" או, חוק-על שאי אפשר לבטל אותו.

זכויות אדם שעולות בחשיבותן על זכויות אזרח זאת המצאה אנטי דמוקרטית שנועדה לפרק את מדינת הלאום, למחוק גבולות, זהות קולקטיבית, וזהות בכלל, כל זהות שהיא.

מכאן שההתנגדות לרפורמה של יריב לוין, פסילתו של אריה דרעי מלכהן כשר, אלה קרבות במלחמה אידאולוגית ארוכת שנים, שמטרתה לרסק את הימין כדי שאפשר יהיה לסיים את הפרק הזה בהיסטוריה של עם ישראל שנקרא מדינה יהודית.