צופית גרנט-רנד הגיעה לכנס המנהלים באילת עם המופע "דלתות מסתובבות" ובסיומו התיישבה לשיחה בעמדת ערוץ 7 וסיפרה על המסר שהיא מבקשת להעביר לקהל.
"אני מביאה את עצמי לקהל בשני חלקים: האחד שכמעט ולא משאיר עין יבשה ואחר שמאוד מצחיק. בשני החלקים הדבר הכי חזק בעיני הוא שלא משנה כמה הדרמה קשה והסיפור כואב ובלתי נתפס - בסופו של דבר הטרנספורמציה עובדת. כמעט כולם בקהל יש להם מקום קורבני וסיפור אישי. הדבר הכי חזק שאני מביאה לבמה הוא הסיפור של איך מעולם לא הייתי קורבן, איך לא נתתי לדיכוי לדכא אותי, לאלימות לכופף אותי, ובאיזה כלי השתמשתי", מספרת גרנט-רנד.
לדבריה, "זה סיפור שמתחבר לכולם ולכל אחד הוא מזכיר מישהו אחר. פעם באה אלי מישהו ואמרה לי: 'את סיפרת את הסיפור שלך ונזכרתי בבית שלי, באמא שלי ניצולת השואה שאיבדה את כל משפחתה, והיתה שמחת חיים יוצאת דופן שאפיינה אותה וגידלה את הדור השני'. יש לנו בחירה בין איך שאנחנו מספרים לעצמנו את הסיפור לבין מה הסיפור האמיתי שלנו. אני בחרתי ואני מאוד לא קורבנית. בגלל שאני כזו יש לי את היכולת להתעסק עם כל כך הרבה דברים קשים גם בעולם האישי שלי וגם בעולם המקצועי ובטלוויזיה".
היא מציינת שדרך ההתמודדות שלה איפשרה לה להגיע לאן שהגיעה. "אני מעולם לא הייתי צופית אחרת. לא משנה כמה הסיפור שלי דרמטי אני מאוד דומה לצופית בת התשע. אני עובדת עם אותם כלים. אני לא מאוד מרוכזת בעצמי אלא יותר באנשים אחרים ובעשייה. זה לא שאני לא שוקעת לפעמים כמו כל בנאדם. אבל במהות שלי, יש לי יכולת בתוך סיטואציות מאוד קשות, להזדקף ולקחת אוויר בלי סיסמאות".
המבט שלה על מדינת ישראל כיום מעלה קושי חברתי גדול. "מדינת ישראל נמצאת במצוקה מאוד גדולה מבחינה חברתית. אנחנו לא מבינים כמה התפקיד שלנו, כל אחד במקום שלו, הוא להשפיע על האחר. אם אני דתי לאומי, זה לא אומר שאני לא צריך להיות מחובר לכל מי שחושב אחרת ממני לגמרי ולגשר על הפער. כל חברה מתבצרת מאוד בעמדותיה. אני אומרת לכולם: 'לכו עם האמונות שלכם, אבל תנו גם לאחרים מקום, תשפיעו עליהם, תיטיבו איתם'. אני לא אומרת שזה תמיד יצליח וסביר להניח שהויכוח יישאר והיום אפילו מתווסף לו דוק של אלימות".
"אני לקחתי החלטה שאת הארץ הזו לעולם לא אעזוב ולא אפסיק את העשייה החברתית שלי עם השכבות החלשות. אני משתדלת, יחד עם שולי, להשפיע בחלק שלי. גם אצלי וגם אצל שולי יש מימד חזק של קבלה. שואלים את שולי איך אנחנו מתחברים והוא תמיד עונה: 'אני קונה את החלק שלה בגן עדן'. זה לא משנה אם הוא קונה או לא, הוא יודע להעריך את ה'בין אדם לחברו'. אני אוהבת אותי, דתי וחרדי, ומדקדק בדקויות. יכולים להיות ויכוחים פוליטיים, ויכוחים על תפיסת עולם ועל סגנון התבטאות. הויכוחים שלנו בריאים והם תמיד נעשים מתוך כבוד הדדי", היא מוסיפה.
על החיבור למשפחתו של שולי היא אומרת כי "המשפחה של שולי, שהם כולם דתיים לאומיים, אי אפשר לתאר את הכבוד והאהבה לי לחינוך שלהם, לנתינה שלהם ולמסירות הנפש שלהם. כל בני הדודים של שולי עוסקים בעשייה חברתית, מעורבים קהילתית ונמצאים עמוק בעשייה. להתחבר אליהם זה כמו חלום שהתגשם".
חלק מהביקורת שלה על המצב החברתי נובעת מתרבות הריאליטי. "אני מאוד לא מחוברת לחלק המסחרי בטלוויזיה שמוכר את הנשמה של האנשים. לשון הרע כדי להשיג מטרה, הלשנות, פוגעים קוגנטיבית גם בצופים וגם במשתתפים. אני עושה עשייה דוקומנטרית ולא משתתפת בשום ריאליטי כי זה לא מעניין אותי ואני לא מוכנה להיות חלק מזה. הקהל צמא לתמימות והעולם צמא לתמימות. אנשים הורסים לילדים את החיים עם ווטסאפ וטיקטוק. ילדים שוקעים בדיכאונות. המדינה צריכה לעזור לאנשים להביא את הילדים למקום יותר בריא".