בעמדת השידור של ערוץ 7 בכנס מנהלי הציונות הדתית התארח ישראל גוטסדינר מ"צמד רעים", שסיפר על המופע שהוא מעלה ברחבי המדינה על "החיים כצמד" - אחרי 53 שנות זוגיות מקצועית.
"בכל יום פוגש אותי צעיר ברחוב ושואל אותי 'כמה שנים אתם ביחד' והוא לא מתכוון לי ולאשתי", מספר ישראל. "אני אומר לו 'למעלה מחמישים שנה. למה אתה שואל?', והוא אומר 'אני צעיר ונשוי עוד מעט ארבע שנים, תסביר לי איך. זה קשה ולא טבעי".
תשובתו של ישראל לצעירים שכאלה היא: "אתה קם בבוקר, פוקח את העיניים, החיים של כולנו הם בצמד, בזוגיות, בהתמודדות". במופע שלו הוא מספר בדיוק על כך ומדבר על תחנות בחייו, "מכל תחנה הייתה לי תובנה שהביאה אותי למחשבה שאולי לך קשה אבל לזה שלצידך אולי קשה יותר".
במופע הוא עובר מתחנה אחת לאחרת בקורות חייו שלו כאשר "צמד רעים זו גולת הכותרת של חמישים שנה אבל לא זה הנושא. הנושא הוא איך אפשר לשמר זוגיות לאו דווקא כצמד על במה אלא גם כזוג ומה הסוד. יש לכך הרבה טיפים. אני שומע הרבה פעמים בשיחה עם זוגות את האישה אומרת בצדק 'חיתולים, חוגים, אימא שלך, ילדים, אני חייבת אוויר'. צמד מהכיפות הסרוגות שגרים במרכז מגיעים לאותן חתונות עם אותם חברים, מעבר לנסיעות מעבר לים לשבועיים, אתה בתוכו והוא בתוכך וזה עשרים וארבע שעות שבהן אתה מבקש לייצר ספייס, לייצר מרווח".
לדבריו מאז ההופעה הראשונה שלהם לפני למעלה מחמישים שנה, בפסטיבל זמר חסידי באוקטובר 69', "נוצרה לי חבורה עם הנשים והילדים ולצערי חלק כבר לא איתנו. יהודה ברקן, יגאל בשן, מני פאר, שייבדל לחים ארוכים טוביה צפיר ומזל שיגאל שילון תיעד חלק גדול מהחיים שלנו ואיך אדם דתי מתחבר לחבורה שהמשותף לה לא בדיוק כשר - והטיולים היפים ביותר שלה הם בשבתות. אף פעם לא ניסיתי להניא אף אחד ממה שהוא עושה ורציתי רק דבר אחד - איזו קנאה קטנה יש לכם כשאתם מגיעים אלי בשישי בערב, ורואים את הפנים של הילדים והנכדים ללא טלפונים ניידים ולזה מצטרפים חלות וקידוש ושירים בנועם".
ישראל מספר שהקשר הזה שנוצר בינו לבין החבורה גרם להם להתקרב גם לאורח חייו. יהודה ברקן גם חזר בתשובה, אך האחרים למדו להכיר ולהעריך מסעדות כשרות, ולדעת שניתן לצאת לטיול גם באמצע שבוע ולא רק בשבתות ובחגים. "גם כשהעולמות שונים אפשר להתחבר. אני רואה זוגות, גם בין החברים שלנו, שאומרים עליהם שיחזיקו מעמד שנה לכל היותר והם שמחזיקים מעמד הכי הרבה זמן. העולמות נראים שונים אבל אפשר להתחבר. בנוסף, עם הומור הרבה יותר קל לעבור את החיים".
ישראל מספר על תובנות משנות לימודיו בישיבת נחלים כאשר בפורים ניתן היה לשיר שירים מחוץ לכותלי הישיבה ובהם גם השיר 'מיכל שלי מיכל'. כאשר שר את השיר שמע את מחיאות הכפיים וחש את עצמו ככוכב שנולד, אבל ראש הישיבה ניגש אליו ודרש ממנו לנסוע הביתה ולהביא את ההורים. "שאלתי אותו אם את אבא או את אימא והוא אמר 'את שניהם. חמור מאוד'. ישראל שאל 'מה עשיתי' והרב אמר לו שעם החינוך שמנסים לחנך בישיבה 'לא צריך לעניין אותך אם מיכל שלי הולכת בדד, לאן היא הולכת ומה צבע העיניים של מיכל שלי. זה העיסוק שלך? תלמד דף גמרא!'. התובנה שישראל לקח מאותו אירוע הייתה: 'תעשה שיעורי בית, מי הקהל שעומד מולך, מבוגר, צעיר, אשכנזי, ספרדי. אם יש שניים דוברי רוסית ואחד דובר צרפתית תכין להם שיר'. מהיום הראשון כך פעלנו". כך הדברים גם בין אנשי עסקים, אומר ישראל, "אם אתה בא לשכנע אותו לקנות מוצר".
על שמירת הסגנון המיוחד של צמד רעים אומר ישראל כי במציאות בה התכניות המשדרות בטלוויזיה לא נותנות מענה לציבור רחב שרוצה להיזכר במה שהיה בעבר.
הוא מזכיר כי בפסטיבל הזמר החסידי הראשון בו הופיעו השניים נמצאו בין המופיעים אמנים כשלום חנוך, יגאל בשן, עוזי חיטמן. היחידים שהיו שומרי מצוות בפסטיבל היו צמד רעים. "כי לא היו זמרים דתיים", הוא אומר ומספר כי "אני רואה זמרים כמו חנן בן ארי וישי ריבו ועוד המון שבאים אלינו ואומרים שפרצנו להם את הדרך, על זה קיבלנו דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר אילן. זה נכון שאנחנו סולידיים וזה אחד הדברים שהביא אותי לצאת בפן נוסף של מופע שיכול להיות בג'ינס ולא רק בחליפה, מה שאני לא אעשה בצמד רעים".
"שואלים אותי על מה אתם רבים", הוא מספר על טענות הדדיות של 'גניבת פוקוס' בהופעות משודרות, טענות שמסתבר קיימות גם אחרי עשרות שנות עבודה משותפת, "אבל הכול ברוח טובה", הוא מדגיש.
הוא מדבר על צמדים גדולים ומפורסמים מעולם המוסיקה שעל הבמה נראו כשותפים, אבל לא הסכימו להגיע להופעה ברכב אחד ולעלות במעלית אחת בשל השנאה שהייתה ביניהם ברמה האישית. "בבמה הם היו מדהימים וההצלחה מוכיחה את זה, אבל מאחורי הקלעים יש שנאה מטורפת, ובמופע אני מדבר על מה שבכל זאת חיבר ביניהם".