אבי, מורי ורבי

לא מעט דמעות נמחו בכנס הנשים הגדול שנערך בט"ו בשבט במרכז כיסופים שבניצן. כמאה ושמונים נשים הגיעו לשמוע את בנות הרבנים הבכירים שהסתלקו בשנה האחרונה, ושיתפו את השומעות בחוויות מתוך הבית פנימה.

דמעות ההתרגשות והגעגוע של הבנות שאיבדו את אביהן התערבבו בדמעות קהל הנשים שמולן. בנות הרבנים פתחו את ליבן ושיתפו בשורשים ובכוחות שקיבלו מאבותיהן, וגם במסרים שמלווים אותן בחייהן. את הפאנל הנחתה ראש המדרשה, הרבנית הילה וולברשטיין, שמובילה את פעילותו הרוחנית של המרכז לכל אורך השנה. ב'כיסופים' יש תוכנית שיעורים מגוונת המשרתת את נשות גוש קטיף, לצד תושבות אזור הדרום והשפלה.

בפאנל השתתפו הרבניות ברוריה ביננפלד - בתו של הרב חיים דרוקמן זצ"ל, טלי וינגוט - בתו של הרב מרדכי שטרנברג זצ"ל, ברוריה נויברגר - בתו של הרב אליעזר ולדמן זצ"ל, וזיוה מאיר - אחייניתנו של הרב שמחה הכהן קוק זצ"ל. בשיחה עם 'בשבע' שיתפו ארבעתן בקשר שהיה להן עם הדמות האבהית שניצבה מאחורי הדמות הציבורית.

התייעצויות בחצות הלילה

הרבנית ברוריה ביננפלד היא בתו השלישית של הרב דרוקמן זצ"ל, מייסדת ומלמדת במדרשת אורות עציון. "אבא היה מאוד נוכח בחיי. זה נכון שהוא לא היה ביום־יום אבא פנוי. יש לי זיכרונות בתור ילדה קטנה, שהוא היה נוסע לרב צבי יהודה ומביא לי חבילת שקדי מרק. אז לא היו חטיפים, זה היה הממתק. הוא היה אבא מאוד חם, מחבק ומנשק. כשגדלתי, בכל דבר חשוב הייתי באה להתייעץ איתו. אומנם הוא תמיד היה קובע איתי אחרי שתים עשרה בלילה. אני זוכרת שהייתי בשירות לאומי בירושלים, והוא היה חבר כנסת. הוא ישן במלון פלאזה ושם הוא היה קובע איתי. בשנים האחרונות התראינו המון, בכל פעם שרציתי לדבר איתו או לשתף אותו היינו מוצאים את הזמן".

איך הייתה ההרגשה שאת צריכה לחלוק אותו עם כל כך הרבה אנשים?

"כך זה היה מאז שנולדתי. זה היה חלק מהחיים שלי. הוא לא היה אבא של טיולים וסתם משחקים. אני זוכרת שישבתי על הברכיים שלו והוא סיפר לי מהגמרא סיפורים של 'כה עשו חכמינו'. בשבתות, בחגים, בליל הסדר, הייתה לו נוכחות מאוד גדולה בחיים שלנו. נכון שתמיד חלקנו אותו, תמיד היו אורחים. התרגלנו להתחלק עם עם ישראל. בכל מקום שהלכתי הייתי הבת של הרב דרוקמן, השם הזה ליווה אותי. להיות הבת של הרב דרוקמן היה מצד אחד גאווה ומצד שני אחריות מאוד גדולה".

ברוריה מציינת כי אביה הקפיד לא לומר מילה רעה על אף אדם בעולם. "אצלנו בבית הייתה בדיחה שמקליטים אותנו כל הזמן, שכנראה 'יש חוטים בקירות'. אבל זה לא שינה כלום, כי ידענו שאבא שלי, גם בחדרי חדרים, לא יגיד שום דבר רע על אף אחד. גם אם אני אשוחח איתו לבד, הוא לא יגיד מילה רעה על אף אדם".

מה היה הערך המרכזי שהוא האמין בו וגידל אתכם על פיו?

"התורה תמיד הייתה במרכז. אבא אמר שהכול מהתורה. היה לו ביטוי: 'התורה היא מפה של שדה מוקשים'. העולם הזה הוא שדה מוקשים, והקב"ה נתן לנו מפה שעוזרת לנו להלך בעולם הזה בבריאות ובלי חשש. אני גדלתי בבית של ישיבה, שמעתי שיעורי תורה, אז לא היו מדרשות לבנות. אבא ראה את הצורך והחשיבות בלימוד תורה לנשים. בהמשך אבא שלח את בעלי להקים מדרשה, והוא בעצמו לימד במדרשה כל שבוע, במשך 28 שנים. יותר מזה, לפעמים התלבטו איתו אם נכון להמשיך לשנת שירות שנייה או מדרשה, והוא היה אומר ששנת מדרשה חשובה יותר, כי ההשפעה של שנה כזאת תקרין על החיים של הנערה - מה היא תבחר ללמוד, עם מי להתחתן ומה היא תבחר לעשות בשביל עם ישראל".

מה היית רוצה שייקחו מהדמות שלו, שימשיך להאיר אחריו?

"שיש לנו כוח. הקב"ה נתן לאדם כוחות לעשות להשפיע ולפעול, וצריך להשתדל לעשות טוב. אנחנו שומעים על אבא אין סוף דברים. אני עוד הכרתי וראיתי איך הוא חי, וידעתי הכול, ובכל זאת לא ברור איך כל הדברים האלה יכולים להיכנס ביממה. הוא היה כל כך מרכזי ופעיל בכל מיני תחומים: תורה, ארץ ישראל, קירוב רחוקים, יהדות התפוצות, גיור ועוד. ואתה שואל את עצמך, איך הוא עשה את זה? זה באמת היה פלא. אבל חשוב להבין שיש ערך בכל מעשה קטן שאנחנו עושים, ושכל דבר טוב מצמיח דברים טובים אחרים".

הרבנית ברוריה נויברגר, בתו של הרב אליעזר ולדמן זצ"ל, נשואה לרב מנחם, ניהלה כפר נוער לנערות בסיכון ומתגוררת באופקים. היא מספרת על חיים עם אבא שכולו שליחות ציבורית. "אבא שיתף את כל המשפחה בכל המשימות שהוא עשה. לקחנו חלק באירועים של ישיבת ניר בקריית ארבע. כשהיה צריך לנסוע הצטרפנו אליו, כשהקימו את עפרה היינו שם בתשעה באב כשהעביר שיעורים. המשפחה הייתה חלק מהעשייה. בבית היה מאוד נוכח מהו האידיאל שלשמו אנחנו חיים. גם בעצם החיים שלנו בחברון, הרגשנו חלק ושותפות. הרבה דברים קרו אצלנו בבית: ישיבות, פגישות עם אנשים. במרכז החיים הייתה השליחות שאותה צריך לעשות בעולם. הרגשתי גאוות יחידה שאני זוכה להיות שותפה במשהו גדול".

הדירה שבה גרו בקריית ארבע הייתה אומנם קטנה, היא מספרת, "87 מטר מרובע, ואנחנו בעצמנו משפחה גדולה ותמיד היו עוד אנשים. במשך שנים גרו אצלנו כל מיני אנשים. היה לזה ממד מכביד, אבל בסופו של דבר חווינו את זה כמשהו גדול יותר מהמציאות היומיומית".

עם כל עיסוקיו של אביה בענייני כלל ישראל, הייתה לו גם היכולת להתייחס לפרטים הקטנים של החיים. "למשל, לאבא שלי הייתה רגישות אסתטית. היה חשוב לו סדר: שולחן הכתיבה שלו תמיד היה מסודר, הלבוש שלו היה מסודר. היה חשוב לו שהבית יהיה יפה. הוא היה תולה תמונות בבית, תמונות עם תוכן אבל תמונות יפות, תאורה מתאימה. החיים היו מכלול. הוא לא חי בריחוף גבוה אלא נגע בפרטים. באותה מידה הוא נגע באנשים הפרטיים, וראה אנשים. למשל, אם תלמידים היו נכנסים לשיעור אצלנו בבית באיחור, הוא היה מתייחס ואומר: 'שלום, ברוך הבא, אתה מוצא מקום לשבת? תיקח כיסא משם, יש לך ספר?'. הוא היה שם לב לפרטים קטנים. גם בשמחות, כל מלצר שניגש לשולחן היה מלך. הוא היה מתעניין בשמו, במקום המגורים שלו, במעשיו. הוא התייחס לאנשים הקטנים. כשהיה חבר כנסת הוא היה מעביר שיעורים לעובדי הכנסת".

הרגישות של הרב ולדמן התבטאה בעוצמת הרגש ברגעי משבר. "הוא היה אדם מאוד עוצמתי בכוחות וברגשות שלו", מספרת הבת. "בתקופת מלחמת יום כיפור הוא איבד ארבעה תלמידים. אני זוכרת קידושים בליל שבת שבהם הוא מקדש ובוכה. לא היה אצלו מעצור לרגש. מצד שני, הוא היה אדם מאוד עוצמתי. הוא הוביל ישיבה ופעילות ציבורית, היה מאוד רגיש אך עם כוחות מאוד גדולים. המשפחה שלנו עברה טרגדיה בממשל בחברון. היה לנו אח קטן שנפטר מכוויות מהמטבח הציבורי שהיה בממשל, אבל אני לא גדלתי ב'משפחה שכולה'. העוצמות שהיו בבית היו גדולות וחיפו על זה. לימים כשהתבגרתי שאלתי את הוריי על כך והם ענו לי: היינו מרוכזים בשליחות וזה נתן לנו את הכוח להתמודד עם הכאב הפרטי".

התייעצות עם בת 15

הרבנית טלי וינגוט היא בתו של הרב מרדכי שטרנברג זצ"ל, אמא לתשעה ילדים ומנהלת בית ספר נעם נצרים ביישוב בני נצרים, מתגוררת בנווה. "הוא היה אבא שלנו בכל המובנים", היא מספרת על אביה, "בילדות לא ידענו שקיים משהו אחר, ככל שגדלנו עולם התורה של אבא היה חלק מהמשפחה. ביום־יום היו שיעורים בתוך הבית, בחגים, בשבתות ובחופשות, חיי התורה שלו נכנסו לכל דבר. המשפחה שלנו הייתה חלק מהתורה שלימד בישיבה ובמקומות אחרים.

"הוא היה מאוד שותף לכל מה שקורה לארץ הזאת, למדינה הזאת, לעם הזה. הוא היה חלק. והוא גם דאג שאנחנו כילדים נרגיש חלק. כשהשתחררו אסירי ציון יוסף מנדלביץ' ונתן שרנסקי, היינו שם בשדה התעופה. גם כילדים קטנים היה חשוב לו שנראה את הנס הזה. הוא לקח אותנו לצעדות שונות, להקמת יישובים. אני זוכרת כשהוקמה עלי, גאולת ירושלים והרובע המוסלמי".

היא מספרת גם על אבא שהיה נוכח בכל רגע שידע שילדיו צריכים אותו. "כשגרנו בעצמונה, אחרי הפיגוע של חדירת המחבלים למכינה, הוא הגיע. כשחווינו את העקירה מגוש קטיף לא הייתה שאלה שהוא יהיה איתנו בימים האחרונים. הוא קיבל איתנו את החיילים ויצא איתנו מהבית. וגם שם הוא היה אבא שלי וגם הדמות הציבורית. גם שם ברגעים האחרונים הייתה הדואליות שבין אבא שלנו שבא להיות איתנו ברגעים האחרונים ובין איש הציבור המשפיע והתומך".

איזה ערך היה חשוב לו במיוחד ובא לידי ביטוי בחיים שלו?

"התורה היא הכול. ה' נמצא איתנו כל הזמן וה' הוא טוב. וצריך להיות טוב, כל הזמן. זה היה מאוד ניכר עליו, כי מעבר לגדלותו בתורה, הוא היה טוב עד לאחרון האנשים".

היא מספרת כי בשלושת השבועות האחרונים לחייו, הדיבור כבר היה קשה לו מאוד. אבל אז דפק בדלת יהודי קשה יום שהיה מגיע לא מעט פעמים, יושב ומדבר איתו הרבה זמן. "היו לא מעט אנשים שהיו להם חיים לא פשוטים, שהיו נצמדים אל אבא ומנסים לשאוב ממנו כוחות. ואני הייתי שם וידעתי שהדבר לוקח ממנו כוחות. היהודי הזה לא חיכה שאני אעכב אותו רגע נוסף, הוא עקף אותי ונכנס פנימה. אני הזדרזתי אחריו. כשהיהודי נכנס, אור הפנים של אבא שלי היה בעיניי לפלא עצום. ידעתי כמה הוא בלי כוחות. לא ראיתי עליו עננה, ישר אור בעיניים. הוא היה שם בשביל היהודי הזה".

ועוד דוגמה לחסד האינסופי: "למרות שהוא היה עסוק סביב השעון משש בבוקר ועד שתיים בלילה, כשהיה רואה טרמפיסטים היה שואל 'לאן אתם צריכים להגיע?' ומסיע אותם לשם, למרות שזה לא היה בדרך שלו".

מהו המסר שחשוב לך להעביר מאבא שלך?

"התורה כוללת את הכול. אנחנו צריכים להתרומם אליה, לרומם את עם ישראל אליה ולא להוריד אותה. הקב"ה והתורה טובים לכול, וגם אנחנו צריכים להיות טובים לכול. וכל זאת בלי לקפל את התורה, להקטין או לשנות אותה. העם הזה מסוגל לחיות את התורה כמו שהיא, עם כל מורכבותו וקשייו. וכשהיו קשיים ואתגרים הוא אמר: אני צריך לעשות יותר, כנראה לא עשיתי מספיק".

זיוה מאיר, אחייניתנו של הרב שמחה הכהן קוק זצ"ל, היא אמא ל־11 ילדים ומנחת הורים. הרב שמחה הכהן קוק היה דודה, שהגיע לכהן כרבה הראשי של רחובות אחרי שאביה, שלמה הכהן קוק, אחיו הגדול, נהרג בתאונת דרכים. "הוא נהרג ביחד עם אמא שלי ושני אחיי הקטנים. אני הייתי נערה כמעט בת 15. הוא לא גידל אותי, הוא הגדיל אותי. לא גרתי אצלם בבית. גרנו עם סבתא שלי מטבריה שבאה לגדל אותנו. לדוד שלי, מלבד גדלות בתורה והשפעה רבה, הייתה אהבה גדולה לכל יהודי. כשהוריי נפטרו, ביקשו ממנו לקבל את התפקיד של אבא שלי כרב העיר רחובות, והוא אמר שהוא צריך להתייעץ איתי. הייתי בת 15, וחשבתי שבאמת צריך להתייעץ איתי, כי אני מכירה את רחובות ואני מכירה את האוכלוסייה. היום אני מבינה שהוא ישב ונתן לי את ההרגשה שאני חלק, לא שאני 'ילדה צעירה שאבא שלה נהרג'. זה היה מכבד ויפה מצידו".

מה היה הערך העיקרי שהיה חשוב לו, שהוא הביא לידי ביטוי בחייו?

"תורה ויראת שמיים מתוך שמחה ואהבה. הוא הזכיר מאוד את הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הדוד שלו, גם בפנים שלו. יש לי תמונה שלו בסלון, ואני רואה את האור שבו, את החיות. קראו לו שמחה והוא היה מלא בשמחה ואהבה".

איזה מסר חשוב לך להעביר לציבור מתוך דמותו?

"האיחוד של עם ישראל. שואלים אותי: אז מה הוא היה? חרדי? דתי־לאומי? חרד"לי? באמת הוא היה מחובר לכל הקהלים. מישהי פעם סיפרה לי שהם הזמינו אותו לשיחה ב'יישוב שכוח א־ל'. אמרת לה שלא קיים אצלו ביטוי כזה. כל יישוב היה חשוב לו. הוא לא פחד לנסוע לכל מקום. הייתה לו אמונה בעם ישראל ובארץ ישראל. הוא היה מחובר לחסידיות ולרבנים הליטאים, הוא היה קשור במאה אחוזים לכל הכיוונים, עם אהבה והערכה גדולה".

***