בצלאל סמוטריץ'
בצלאל סמוטריץ'צילום: רויטרס

הממשלה הקודמת הטילה מס על חד-פעמי שבוטל לאחרונה על ידי שר האוצר בצלאל סמוטריץ', מס שתייה ממותקת שככל הנראה עתיד גם הוא להתבטל בקרוב, אגרות גודש שעל פי התכנון עתידות להיכנס לתוקפן ב-2025 ועוד מיסים נוספים.

כביכול, הרציונל הכלכלי העומד מאחורי כל המיסים הללו הוא מעין מס פיגוביאני, כלומר מס המוטל על פעילות המייצרת עלויות חיצוניות שליליות, המשפיעות על הסביבה בנוסף לאותו אדם עליו הוטל המס. אדם הצורך שתיה ממותקת, מעבר לפגיעה בבריאותו האישית, צורך יותר שירותי בריאות ומהווה עול על מערכת הבריאות אותה מממן כל הציבור ולכן עליו לשלם את אותו מס.

באותו אופן, אדם הנוסע בכבישים, באזורים מבוקשים ובשעות פקוקות, מוסיף גם הוא לעומס ומגביר את העליות לו ולשאר הצרכנים. נשמע דומה? אז זהו, שלא.

מס שתיה ממותקת מעלה מספר בעיות הנוגעות הן לאופן בו הוטל המס והן למס עצמו. ראשית, מס זה מתמקד במוצר מאוד ספציפי (שתייה ממותקת, ולא למשל: סוכר, פחמימות ריקות או שלל מיני מוצרים שעלולים ליצור נזקים בריאותיים) ונראה כאילו מאחוריו קיים אינטרס חבוי.

אם למדינה כל כך חשוב לחנך אותנו לאורח חיים בריא מדוע היא לא ממסה אנשים שאינם עושים פעילות גופנית? מדוע לא ממסים אנשים עם משקל עודף? מדוע לא ממסים בורקס? פלאפל? מטוגנים? סוכר? והיד עוד נטויה.

אך בואו נשים לרגע את העניין הזה בצד וניגש למהות המס. מעבר למטרתו המרכזית של המס ככזה שבא להגביל צריכה, טענה נוספת מצדיקה אותו בשל ההחצנות השליליות שהוא יוצר. זוהי הכללה שהופכת את ה"יתכן" ל"הכרח" ותוצאותיה יוצרות עיוותים. כאשר אדם משלם מס בגין שתייה ממותקת אותה הוא צורך, הוא אינו משלם באופן ישיר על הנזק שהוא יוצר אלא הוא משלם על הנטל שיתכן והוא עתיד ליצור באופן עקיף למערכת הבריאות על ידי צריכת מתוקים ויתכן גם שלא יצור אותו כלל. האם כל אחד שצורך שתיה ממותקת, גם באופן מועט ומאוזן, יוצר החצנות שליליות? האם גם הוא צריך לשלם את אותו המס? כנראה שלא.

לעומת זאת, אדם הנוסע בתל-אביב ב-8:00 בבוקר, בהכרח מוסיף לעומס בכבישים. במקרה זה, אגרת הגודש מהוות תשלום ישיר על ההחצנות השליליות הנוצרות, ובאות במטרה לווסת היצע וביקוש ולייעל את המערכת. כל פרט המשתמש בכבישים, בהכרח מגביר בו את התנועה, מייצר עומס המתבטא בפקקים ובזבוז זמן, ואותנו תמיד לימדו – זמן שווה כסף.

בעניין זה יש חשיבות רבה להפרדה בין השניים. את התשלום בגין הנזק "ההכרחי" כדוגמת אגרת גודש אנו משלמים על נטל אותו יצרנו. מס זה הוא תג מחיר למוצר שאותו אנו צורכים וראוי שיהיה. לעומת זאת המס בגין הנזק ה"יתכן" כדוגמת מס שתייה ממותקת, הוא מעין פיקדון על נטל שאנו עשויים ליצור אך לא בהכרח. אנו משלמים את אותו פיקדון אך בפועל אנו אפילו לא זכאים לפדות אותו במידה ולא יצרנו נטל. ובינינו, מי היום הולך לפדות את הפיקדון המוטבע על הבקבוקים?

תפקידה של המדינה אינה לחנך את אזרחיה ולהטיל עליהם עונשים בצורת מיסים על סמך מה שנראה לה צודק, נכון, ראוי ומוסרי. ובכל אופן, אם היא מתעקשת על כך ומעוניינת לכוון את אזרחיה לאורח חיים בריא, לא זוהי הדרך, אלא מראש היא אינה צריכה לממן שירותי בריאות הנגרמים כתוצאה מצריכה מוגברת של שתייה ממותקת. עליה להטיל את האחריות באופן מלא על האוכלוסייה הצורכת. ובמילים אחרות, להטיל על אותה אוכלוסייה לשלם בגין ההחצנות שהיא יוצרת באופן ישיר.

רחל זיני-יואלי היא כלכלנית חוקרת בפורום קהלת