צודק אביגדור ליברמן. זהו זמנם של השמרנים. של הגברת הזהות היהודית על פני הדמוקרטית. זהו זמנם של אלו שחושבים שהגרסה הדמוקרטית של ישראל עפה על עצמה ואיבדה רסן.
מאז קום המדינה נקרעת מדינת ישראל בין שני דגליה - היהודית ודמוקרטית. יש הטוענים כי בכלל 'דמוקרטיה עם כתמים'. בשל היעדר ההפרדה בין דת ומדינה, בשל מה שהם מכנים 'הכיבוש', בשל סיבות נוספות.
מידי מערכת בחירות נצבעת המדינה בצבעים שונים. לעיתים השמאל יעלה והדגל הדמוקרטי יהיה דומיננטי יותר; לעיתים הימין יעלה אך יישען על ענפי מרכז-שמאל ויציג מצב סטטי; לעיתים נדירות הימין יעלה על מלא והדגל השמרני יהיה דומיננטי יותר. וזה בדיוק מה שקרה הפעם.
השלטון הוא שיקוף של העם. מאחר ובדמוקרטיות מתוקנות העם הוא הריבון – אזי הריבון הפעם שמרני יותר.
הליברלים בישראל מתקשים להבין את זה. מבחינתם, עיגון הסדר 'תורתו אומנותו' – שזה בעצם אחת ממטרות העל – אם לא מטרת העל – של הניסיון להגביל את כוחו של בית המשפט – הוא חור בליבה של הערך הדמוקרטי של ישראל, ערך השוויון. וכל עוד הממשלה פועלת לקידום המטרה הזו – היא מובילה לקץ הדמוקרטיה.
ובכן, טעות. ההתנגשות בין הערך היהודי לערך הדמוקרטי הוא חלק מהסיפור הפוליטי המורכב המאפיין את הווייתה של המדינה משחר הקמתה. זו הדמוקרטיה בגרסתה הישראלית.
ואם לחדד, כן, אם תשאלו את כל מצביעי הקואליציה הנוכחית האם הגיע הזמן לשים סוף לסאגת חוק הגיוס שמפילה שוב ושוב קואליציות ימין בישראל – ובאמצעות רפורמה משפטית – תשובתם תהיה חיובית.
לכן כל כך מקומם להקשיב לראש ממשלה לשעבר שטוען שהגיע הזמן להילחם "ראש בראש, יד ביד" עם הצד השני ולראש העיר הגדולה בישראל המסביר בנונשלנטיות שהגיעה העת לשפיכות דמים והשמיים לא נופלים.
כשלמעלה מחצי מיליון איש נקהלו לפני 24 שנים ברחובות הבירה ומחו נגד התערבותו של בית המשפט העליון והביעו את כאבם העמוק מפני שינוי המגמה לרעת דגלה היהודי של המדינה לא שמענו את נשיא המדינה דאז מזדעק וקורא להסדרה.
כאשר 8000 יהודים נקרעו מבתיהם בתקופת ההתנתקות, רחובות ישראל בערו והכיכרות נצבעו כתום, והדמעות נשפכו כמים בכל הריכוזים הדתיים בישראל לא מצאנו את התקשורת מלטפת מפגינים ומקשיבה לרחשי ליבם, לכאבם העמוק.
מה שהיה אתמול מחוץ לכנסת הוא ראוי ומבורך בשם חופש הביטוי והזכות להפגין. אך במקום לשים את זה בקונטקסט ההיסטורי כפי שהם עצמם נהגו כשהם היו בשלטון – המסגור הפוליטי – הפעם הם מנופפים בקץ הדמוקרטיה, מאיימים לפרוץ את שערי הכנסת ומקבלים חיבוק תקשורתי חסר תקדים.
אפשר להסיק לא מעט תובנות מהאירוע הזה. אני בוחר אחת: לימין, חרף היותו רוב, עדיין יש הרבה מאד מה ללמוד מהשמאל כיצד יוצרים נרטיב. אף פעם לא מאוחר.
הכותב הוא הפרשן הפוליטי של העיתון ''המבשר'