יאיר שרקי הוא אדם פרטי אבל הפוסט שלו הפך בצדק לטקסט הכי נקרא בישראל ביממה האחרונה, ולכן אני מבקש להתייחס לכמה נקודות ואיזונים שכדאי ללמוד ממנו:
אמונה ומשיכה מינית. זהו לב הפוסט של שרקי, ההבנה שגם אם קיים מתח בין נטייה חד-מינית לאמונה דתית אין ביניהם סתירה. אדם יכול להיות הומו ויחד עם זה לחיות חיים דתיים מלאים וגדושי אמונה ואהבה ויראה. יהיו גם קשיים. וראוי להודות שהם יהיו אפילו קצת יותר גדולים מקשיים אחרים. אבל הם לא סותרים מסע של תורה ומצוות וקידוש שם שמיים כפי שיאיר שרקי עושה כבר שנים.
חשיפה ופרטיות. כל המרחב המיני הוא מרחב מאד פרטי והוא צריך להישאר כזה. אין שום עניין לשתף את הסביבה בבחירות ובהתמודדויות שהן מנת חלקו של כל אדם. אבל יש גבול שמעבר לו פרטיות פירושה הסתרה וצניעות הופכת לבושה. יש מי שאצלו שביל הזהב עובר בשיחה פתוחה עם חברים ובני משפחה קרובים. ואם אתה אחד העיתונאים האהודים בישראל, אפשר שהוא יעבור בפוסט מאופק וצנוע שיחרוך את הרשת.
האישי והפוליטי. המקום האישי של אדם כהומו לא מחייב אותו לזהות פוליטית. אפשר להאמין בערך של סדרים חברתיים מסוימים גם אם לי עצמי הם קשים. ויחד עם זאת, טבעי שיעורר ספקות וסימני שאלה, וגם להם יש מקום בטקסט של שרקי.
שינוי וקבלה עצמית. שרקי לא הכריע שהוא הומו על בסיס תחושה רגעית במהלך הישיבה התיכונית. הוא לא קיבל את צו התרבות המערבית ששני האיסורים החמורים שלה הם: לא תדחיק ולא תשתנה. אך הוא גם לא שעה לכל אותם שרלטנים הטוענים שכל אדם יכול וגם צריך להשתנות, תהא אשר תהא מידת הסבל והייסורים שיהיו מנת חלקו בדרך. הדרך הטובה של כל אדם עוברת בנקודת איזון אחרת, וכדאי לבחור אותה בעזרת דמויות שאפשר לתת בהן אמון, ובעיקר עם הרבה הקשבה עצמית.
משפחה. יש מגוון מסוים של אופציות להקמת משפחה. חלקן כרוכות בפשרות הלכתיות. כולן כרוכות בוויתורים אישיים. זה אולי הנושא המאתגר ביותר בפוסט, ולא לחינם הוא נותר בו קצת עמום. אבל חשוב לדעת שגם להומו דתי ישנן אפשרויות נוספות מלבד בדידות.