לראיין את ישראל הראל זה קצת כמו להיכנס לחנות ספרים ולא לדעת איזה ספר לקחת ליד. כל ספר שאבחר יהיה בינגו, כל נושא שנתחיל לדבר עליו יתפתח לשיחה מרתקת. הראל הוא חלק מההיסטוריה של מדינת ישראל, טביעות אצבעותיו ניכרות בהתיישבות, בעיתונות ובחקיקה. המאבק הפנימי בבחירת נושאי השיחה היה קשה ומתיש ובסופו נכנעתי לקוצר היריעה. אז לא דיברנו על ליל הסדר הראשון בחברון ולא על צליחת התעלה ביום כיפור, לא על הגירוש מגוש קטיף וגם לא על היותו ראש עמותת הצנחנים משחררי ירושלים. על מה כן דיברנו? על הרבה דברים אחרים, ובעיקר למדתי מהעורך, העיתונאי והפובליציסט שהוא, שמה שחשוב הוא לעורר את הקוראים לחשיבה ולשיח. ואת זה, כך נדמה, דבריו עושים היטב. המפגש המופלא עם אבא ישראל הראל, שחגג בחורף הזה 84 שנים, הוא ניצול שואה שאינו מרבה לדבר על הימים ההם. "מרגע שדרכתי על האספלט של נמל חיפה, רציתי להשיל ממני את הדבר הזה". זה לא שהוא התכחש, הראל תמיד סיפר היכן נולד ומה עשה. אבל הייתה כאן בחירה. "לא רציתי שהמעמסה העצובה של איבוד משפחה מורחבת, איבוד אח וכל הסבל הזה ינחו את חיי. אני מכיר אנשים שזה מה שהנחה את חייהם והם היו אנשים עצובים ועצורים". הוא נולד בצ'רנוביץ'. בהיותו בן שנה וחצי לערך יצא עם אביו, אמו ואחיו לצעדה בטרנסניסטריה. צעדה של שמונה חודשים, שרוב היוצאים אליה לא שרדו. הם כן. "הגענו ללוצ'ינץ, גטו במרכז אוקראינה. את אבי לקחו לעבודת פרך במפעל גרמני לייצור אמצעי לחימה, אחי נפטר ואמי הייתה מתגנבת מהגטו ללמד את ילדי האיכרים קרוא וכתוב וחשבון, והייתה מביאה הביתה תפוח אדמה או כיכר לחם. כך שרדנו". הוא היה ילד קטן, אך במוחו ובליבו נחרתו הלילה שבו אחיו נפטר והרגע שבו לקחו את אביו. "שרדתי ולא חקרתי במופלא ממני". בשנת 1944 הם שוחררו על ידי הצבא האדום ועשו את דרכם חזרה מערבה, לצ'רנוביץ'. "פתאום בהצטלבות שבילים אמא עזבה אותי והחלה לרוץ ולצעוק 'יענקל, יענקל'. ניגשתי לשם, ראיתי גבר זר, והיא אמרה לי שזה אבא שלי. אבי וחבריו הרגישו שזו אקציה אחרונה וברחו מהמחנה ובדרך מקרה שלא תיאמן פגשנו בו". היו שהציעו להוריו להגר לארצות הברית, אבל אביו החליט שלא עוד גלות. המשפחה עלתה על אוניית המעפילים המפורסמת 'קיבוץ גלויות' ובה 7,600 מעפילים. המסע הזה צרוב בזיכרונו היטב. "אני זוכר את המלחמה עם קופסאות הסרדינים ואת 'התקווה' ששרו כל שתי דקות, כשהנחתים הבריטים התקרבו לספינה. גורשנו לקפריסין. בדרך הנדודים, ממש לפני העלייה לאונייה, אמי ילדה את אחי, שמעון (על שם סבו שנספה בסיביר – ע"ל). הבריטים נענו להפצרות מדינות העולם לא לגרום סבל למשפחות ניצולות שואה עם תינוקות, אז כעבור כשלושה חודשים שוחררנו". חמישה חודשים לפני קום המדינה עלתה המשפחה ארצה ושוכנה במחנה עולים בקריית שמואל ליד חיפה. אחרי שחרור העיר חיפה הם קיבלו דירה בת שניים וחצי חדרים בשכונת חליסה, וחלקו אותה עם עוד משפחה. תנאים סניטריים? הצחקתם אותו. "אבל למרות זאת, ולמרות הצנע, התקופה הזאת לא זכורה לי כתקופה קשה". הוא כן זוכר את הפיטורין של אביו מהעבודה בנמל חיפה, משום שלא הסכים להחליף את הפנקס הכחול שלו, פנקס של הפועל המזרחי, בפנקס אדום. "בשעת מעשה הייתי עוד ילד, לא העמקתי בזה. מהר מאוד התעריתי בהוויה הישראלית והבנתי שקבוצה מייסדת, מאוד אידאולוגית, לא מתחשבת באחרים. היא רצה קדימה ודורסת בלי להרגיש. ואגב זה מתחיל להתקיים גם בצד שלנו". למה אתה מתכוון? "קבוצה מובילה שיש בה אנשים שחלקם לא ראויים מוליכה אג'נדה מאוד ראויה. הקבוצה הזאת תחבל באג'נדה, בגלל דורסנותה וחוסר הנימוס האלמנטרי שבו היא עושה את זה". הרפורמה במערכת המשפט ראויה בעיניו, רבים מהמאמרים שהוא כתב ב'הארץ' בשלושת העשורים האחרונים עוסקים בעוולות של בג"ץ והמערכת המשפטית, "אבל את תיקון המערכת המשפטית לא מבצעים במסרקות ברזל. עושים את זה בחוכמה ובתושייה". הראל חושב שיש עם מי לדבר בצד השני, "כמעט לכל סעיף יש שותפים, למשל לסעיף של פיצול תפקידי היועץ לתובע ולייעוץ. הרבה אנשים חשבו על זה בעבר, אנשים רבי השפעה שהיום, תודות לרטוריקה המפחידה של אחדים מהשרים וחברי הכנסת ולא רק בנושא המשפטי, נאלצו להתיישר עם היסודות ההרסניים מהשמאל הקיצוני". השאלה אם אנשים ישתפו פעולה. כי ממחנה "רק לא ביבי" הם הפכו למחנה "רק לא רפורמה", סליחה - הפיכה. "מה ההבדל בין גנרל למצביא? מצביא בוחר את המטרה ושלל דרכי פעולה שיובילו אליה: עקיפות, ישירות, הונאתיות. הוא לא הולך עם הראש בקיר, כי הקיר לא יישבר. היו לנו מעט מאוד מצביאים בצה"ל ולכן גם הגענו למדיניות של הכלה. אבל הציונות הדתית, מאז שהיא עלתה על המסילה לקראת היותה נהג הקטר של המדינה - והיא קרובה לזה - לא הצמיחה שום מדינאי. הכי קרוב לזה הוא בצלאל סמוטריץ'. אבל כל יום הוא מכרסם בדמותו. מדינאי מתנהל בנחת, בדרך ארץ". הראל מתוסכל מכך שסמוטריץ' היה בין הראשונים שהגיעו לביתו של אריה דרעי אחרי פסק הדין של בג"ץ בעניינו. הוא גם מתקומם על היחס שלו לנגיד בנק ישראל במסיבת עיתונאים לפני כמה שבועות. "בצלאל עוד יכול לחזור בו. הוא האיש הכי חכם שיושב היום בממשלה, לרבות ביבי. אבל צריך גם התנהגות. מחוננות לא מספיקה. מנהיג ציבור צריך שיהיה לו את המכלול הזה". ומה עם מנהיגי ימין אחרים? "בנט מבחינתי הוא אכזבה. אכזבה שהיא גם אישית". על נתניהו אין לו מילים טובות. "פעם הכרתי אותו מקרוב, עד שעמדתי על טיבו. מאז, קרוב לשלושים שנה, אני טוען שהוא ההונאה הכי גדולה של הימין". ומה אתה אומר על התיקים שמתנהלים בעניינו? "טהור הוא לא, אבל עיקר ההתנגדות שלי כלפיו נובעת מסיבות אידאולוגיות. מבחינה מדינית הוא מוליך שולל את מחנה הימין. 'שתי מדינות לשני עמים' בנאום בר אילן, הקפאת הבנייה בירושלים, דוגמת גבעת המטוס, את חוק הלאום שזכיתי להוביל הוא הקפיא עשר שנים". מפגש מטלטל עם אורי צבי גרינברג את התיכון עשה הראל בישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה. "רבותיי היו הרב משה צבי נריה, הרב אברהם צוקרמן והרב מנחם אופן. בזכותם ובזכות בני עקיבא אני חובש כיפה. שם עוצבה זהותי. בחיפה האדומה מעט מאוד נשארו דתיים". את רעייתו, שרה, הוא פגש בחתונה של ידידה מהאוניברסיטה. "היא הייתה מדהימה ביופייה ובארשת פניה, לבושה חרדית לגמרי. שאלתי את הכלה בו בערב מי זאת. היא ענתה: זו בת דודתי, אין לך סיכוי". שרה הייתה בת היישוב הישן בירושלים, אבל הראל לא התכוון לוותר. "אחרי חיזור ומאבק ממש לא קל, כולל ניסיונות להעלים אותה מהשטח, נישאנו. היא נשארה חרדית בהתנהגותה היומיומית וציונית גדולה אפילו ממני בתפיסתה". אחרי העקירה מגוש קטיף שרה חלתה בסרטן הלבלב וכעבור חצי שנה נפטרה. חמש שנים אחר כך הוא נישא לרעייתו השנייה, שקרויה גם היא שרה. הוא חווה שכול עוד קודם, כאשר בנו הבכור, אלדד, נהרג בתאונה בסיני מעט לפני הנסיגה. "אין לי את שמחת החיים שהייתה לי כשהייתי צעיר, אבל גם היום אני לא אדם עצוב". יש לו שתי בנות ובן שמתגוררים ביהודה ושומרון, שנים עשר נכדים ונינה. הראל שירת בצנחנים, ומלחמת ששת הימים תפסה אותו כמילואימניק בחטיבת הצנחנים של מוטה גור. הוא זכה להיות בין משחררי ירושלים, אבל לא תראו תמונה שלו ליד הכותל מהיום ההיסטורי. "סמוך לשחרור הר הבית והכותל, הכוח שאליו השתייכתי הועלה על אוטובוסים ונשלחנו לרמת הגולן, לסיים שם את הקרב. הגענו כשהקרב לכיבוש הרמה הסתיים". כשהם חזרו, נסעו לפקוד את הכותל לראשונה. "כל עם ישראל כבר היה שם, אנחנו היינו אחרונים". אבל בדיוק אז התרחש מפגש שגרם לו לטלטלה. לרחבה הקטנה הגיע גם המשורר אורי צבי גרינברג, שהראל לא הכיר אז באופן אישי. "הוא תפס אותי פיזית ואמר 'הכותל אינו העיקר, זה הר הבית'. זה חדר בי עמוק". הראל כתב לא אחת שישראל לא מימשה בצורה נכונה את הישגי מלחמת ששת הימים. "דיין פקד להוריד את דגל ישראל ממסגד עומַר. אחר כך, כשאנשי הוואקף באו להיכנע לו, הוא נתן להם בחזרה את המפתח: זה שלכם. אחר כך הוסיף: מה אני אעשה עם הוותיקן הזה. תביני, כל העולם השתגע אז מאיתנו, יכולנו לעשות מה שרצינו. היו אז בסך הכול 300 אלף ערבים ביהודה ושומרון. יכולנו להחיל את החוק הישראלי על יהודה, שומרון, עזה וסיני. במקום זה, בהחלטת ממשלה סודית, על דעת מנחם בגין, הוחלט שתמורת שלום הם יהיו מוכנים לסגת מהשטחים שנכבשו". אתה עולה להר הבית? "בהתחלה עליתי. ברגע שהוואקף התחיל להשגיח עלינו אמרתי: אנחנו הריבון פה. הם לא ילוו אותי ויגידו לי אם אני יכול להתפלל או לא". הוא חזר להר פעם אחת, לרגע קצר, בשביתה של הוואקף בעקבות הצבת המגנומטרים בשערי הר הבית. "והנה עוד פשלה של ביבי, זה לא יאומן. כל העולם היה מבין שמגנומטרים אחרי רצח השוטרים זה הכרחי. הוא התקפל". מלבד הרחבת הגבולות של מדינת ישראל וקידום ההתיישבות בכל חלקי הארץ המשוחררת, בער בהראל עוד משהו: העלייה. לפני המלחמה הוא היה עם משפחתו בשליחות בני עקיבא בלוס אנג'לס. "ניצחון ששת הימים גרם להתרגשות גדולה ביותר בעם היהודי בתפוצות. אפשר היה לנצל הזדמנות היסטורית יחידה במינה זו כדי להקים קבינט עלייה. עשרות אלפים, אולי אף יותר, היו נענים". עד מהרה התברר שממשלת הניצחון היא ממשלה בלי חזון, גם בתחום העלייה. "אז עוד לא כתבתי מעודי מאמר בעיתון. אולי ב'זרעים'", הוא מחייך. "ישבתי וכתבתי מאמר לעיתון הארץ, שכבר אז היה מאוד משפיע". הכותרת שהוא נתן לטור הייתה "מחדל בצד אתגר גורלי" ובו תהה איך זה שמשרד העלייה הוא לא המשרד הגדול והחשוב בישראל וכיצד לא קוראים ליהודי העולם לבוא. "כל יום הלכתי לקיוסק לראות אם פרסמו את המאמר, כי לא הייתי מנוי על העיתון. יום אחד אני פותח אותו ומקבל הלם: המאמר פורסם. לא ידעתי את נפשי". אחר כך הוא כתב מאמר בנושא גם לעיתון 'עמודים' של הקיבוץ הדתי. יום אחד הגיע אליו בדואר מכתב מאליעזר ליבנה, אקטיביסט ואינטלקטואל במפא"י, שהיה חלק ממילייה של סופרים ואקדמאים. "הוא כתב לי שקרא את שני מאמריי והוא מאוד מעריך את מה שנכתב בהם. בימים אלה, הוא סיפר, מוקמת התנועה לארץ ישראל השלמה. הוא שאל אם אני מוכן להצטרף אליהם". הראל הופתע ושמח מאוד. הוא הכיר את השמות של אנשי התנועה, אנשים משפיעים ובעלי מוניטין בחברה הישראלית. מבחינתו זו הייתה הזמנה חלומית, כמעט בלתי נתפסת. "מהמקום שבו תנועת בני עקיבא הייתה אז, לפעול בחברתם של האנשים הללו? אף פעם לא הצלחתי לתת ביטוי עמוק לתחושות שגאו בי לאור ההצעה". בתחילת הדרך רוב אנשי התנועה היו אנשי כתיבה, ולכן הוחלט להקים ביטאון. הם הטילו את עבודת העריכה על מנחם דורמן - מסאי, סופר, עורך ומתרגם, שהיה מנהל הוצאת הקיבוץ המאוחד. דורמן היה אדם לא בריא וביקש מהראל הצעיר לעזור לו, למרות שהיה חסר ניסיון. כעבור תקופה דורמן רצה לפרוש, אך מכל הפעילים יודעי הכתוב לא נמצא לו מחליף. "יום אחד הוא אומר לי: אני עוזב. אני שואל: מי יערוך? הוא אומר לי: אתה. אני? אין לי ניסיון! כן, אתה תלמד". והוא למד, והפך להיות עורך של 'זאת הארץ'. אבל גם אם תיכנסו לארכיון הביטאון ותחפשו את שמו, לא תמצאו אותו בין חברי המערכת. "לא העזתי לשים את שמי כעורך, בדיוק כמו שלא העזתי לשים את שמי בין החותמים על האמנה לארץ ישראל השלמה, למרות שנסעתי להחתים רבנים ואנשים שונים. משה שמיר שאל אותי מדוע איני כותב שאני העורך, או חותם על האמנה. השבתי: לכתוב את שמי כעורך כשחברי המערכת הם נתן אלתרמן, משה שמיר, חיים גורי, אורי צבי גרינברג וישראל אלדד? אז הוא צחק ואמר לי: תחתום, אבל לא חתמתי". העיתון היה איכותי ואידאולוגי, אבל כסף לא היה שם. הראל, שהיה בעל משפחה, חיפש פרנסה. הוא היה לסגן עורך עיתון 'היום' - עיתון יומי שהיה למעשה ביטאון גח"ל (מפלגה שקדמה לליכוד). כעבור שנה וחצי קיבל פנייה מ'מעריב', העיתון שאז היה המשפיע והנפוץ ביותר בישראל, והחל לעבוד בו בכתיבה ועריכה. כעבור כארבע שנים פרצה מלחמת יום כיפור. הראל נמנה עם חטיבת הצנחנים שחצתה ראשונה את תעלת סואץ. הוא חושב שהיחס של אזרחי ישראל למלחמה ההיא שגוי מיסודו. "זה הניצחון הצבאי הגדול ביותר שהיה לנו. לא היה תקדים כזה, גם בעולם". ב־50 השנים שעברו מאז הוא נלחם בדימוי של הכישלון והתבוסה שחוגים מסוימים משווים למלחמה ההיא. "המפקד הבית"רי נגד ההתיישבות?" אחרי המלחמה קמה תנועת גוש אמונים והראל הפך לחבר בה. בהמשך עלה היישוב עפרה על הקרקע. הראל נסע לשמור שם פעם בשבוע, ולבסוף החליטה המשפחה לעבור לגור ביישוב הצעיר. הראל ביקש להיפגש עם העורך שלו, שלום רוזנפלד, כדי לעדכן אותו במעבר. "כל המייסדים והעורכים של מעריב היו רוויזיוניסטים. רוזנפלד היה מפקד פלוגת בית"ר של ראש פינה. אני נכנס אליו ומספר לו שאנחנו עוברים לעפרה, יישוב 'לא מוכר'. הוא קרא באינטרקום לטומי לפיד שהיה ראש הכתבים, וביקש שיצטרף. הם אמרו לי: 'שמע, זה יישוב לא חוקי, אתה איש מרכזי אצלנו'. שלום אמר את זה בנחת, טומי התפרץ. "יצאתי מהחדר ופניתי לרינה, המזכירה של שלום. 'רינה, תכניסי נייר למכונת הכתיבה, אני רוצה להכתיב לך משהו'. היא ידעה מה אני מתכוון לעשות והפצירה בי להתחרט. אבל אני המשכתי. הכתבתי לה 'לכבוד מר שלום רוזנפלד, עורך. שלום היקר, נדהמתי לשמוע מפי מפקד פלוגת בית"ר שהוא לא מרשה לי לעלות להתיישבות בארץ ישראל בהיותי חבר מערכת מעריב. הנני מגיש בזה את התפטרותי. בכבוד רב, ישראל הראל'. "חזרתי לחדרי נסער מאוד, התלבטתי מה לעשות ואחרי שעה הרמתי טלפון לדב יודקובסקי, העורך האגדי של ידיעות אחרונות. אמרתי לו: מר יודקובסקי, אני רוצה להיפגש איתך. לא היה צריך להגיד בשביל מה. הוא אמר ניפגש, בו ביום, בשעה ארבע בקפה אוסלו". אחרי לילה נטול שינה הוא פגש את יודקובסקי ואת נח מוזס, מו"ל העיתון. נח התקרב אליו וחיבק אותו. "הוא אמר: תשמע, אני מהגרעין המייסד של בית השיטה של הקיבוץ המאוחד. הייתי בין אלה שניסחו את מסמך היסוד של תנועת המחנות העולים, בוא נאמר שגם הגולן, הבשן והחורן הם שלנו". הוא התקבל בברכה לעיתון, ואחד האורחים הראשונים של משפחת הראל בעפרה היה נח מוזס, הבעלים של ידיעות אחרונות. הראל החל לעבוד ב'ידיעות', אבל במקביל ההתיישבות דרשה עשייה. הליכוד ניצח בבחירות, בגין עלה לשלטון והגיע לנאום בקדומים. הראל וחבריו בני קצובר ואליקים העצני באו להאזין. כשבגין הכריז "יהיו עוד הרבה אלוני מורה", העצני תפס את הראל בכתפיו ואמר לו: "עזוב את מה שאתה עושה. מה שאתה צריך לעשות עכשיו זה להיכנס במלוא העוצמה לפעילות בהתיישבות. יש כאן הרבה אנשי חזון, אבל אתה גם איש מעשה". גוש אמונים, מסביר הראל, נותר גוף אידאולוגי ונוצר צורך להקים לצידו גם גוף מדיני־מעשי שיקדם את ההתיישבות. "הלכתי הביתה, לשרה ז"ל, והתייעצתי איתה. אמרתי לה שזה לא שמיציתי את עצמי בעיתונות, אבל אני חושב שאני רוצה לקבל את הרעיון של העצני. אז היא אמרה לי: כמו שאני מכירה אותך ולפי המצב, אני מבינה שאני אצטרך לפרנס אותנו. באותה תקופה היא נאלצה לעזוב את עבודתה בבר אילן כאשת סגל. הכבישים והסכנות לא אפשרו לגור בעפרה ולעבוד שם. היא עבדה בבית הספר בעפרה שרק קם". בשנת תש"ם, אחרי מאמצים רבים, קיים הראל את כנס היסוד של מועצת היישובים היהודיים ביהודה, שומרון וחבל עזה, כלומר מועצת יש"ע. הוא נבחר ליושב הראש הראשון שלה. במשך 15 שנים הקימה המועצה בהובלתו מוסדות מסודרים להתיישבות ופעלה בדרכים רבות, בין השאר בשביתת רעב ארוכה, להסדרת נושא קרקעות המדינה. ההישגים האלה אפשרו את תנופת ההתיישבות של שנות השמונים. המועצה גם פעלה והצליחה להחיל על היישובים את רוב חוקי המדינה. נקודת ציון נוספת וחשובה הייתה ייסוד כתב העת 'נקודה'. התנועה הקיבוצית הייתה השראה לרבים מהצעדים של המתיישבים ביהודה ושומרון, אחד מהם הוא הקמת הביטאון האידאולוגי. "הדבר הראשון שהתנועה הקיבוצית עשתה זה לשבור אבנים לחצץ כדי לסלול כביש. אחר כך היא פתחה ביטאון. הבעיה הייתה שארבע המועצות האזוריות של יהודה ושומרון לא הכירו בחשיבות של זה. לא היה הרבה תקציב לעיתון. לא היה אפילו כסף לשכור מישהו שיכניס את העיתונים למעטפות. גייסתי את הילדים שלי לעשות את זה". למרות התקציב הדי עלוב, הצליח 'נקודה' להיות ביטאון חשוב, אינטלקטואלי ומשפיע. הראל ערך אותו במשך 15 שנה. איך אתה רואה את תרומתו של 'נקודה'? "הייתה סקרנות עצומה לגבי מי אנחנו, מה אנחנו ומה המוטיבציה שלנו. בין המנויים שלנו זיהיתי המון אנשי אקדמיה מתחומי החברה והרוח. זה היה עיתון מאוד מצוטט. הארץ ציטט אותו כמעט כל שבוע. לא לטובה, אבל ציטט. במבי שלג ז"ל אמרה שזה נתן פתחון פה לאנשים שלא היה להם אותו. מי יכול היה אז להגיע לערוץ הראשון? הם רק שפכו עלינו את זעמם ואשפתם, ופתאום יש מקום שנותן לך כבוד". ב'נקודה' התפרסמו מאמרים אייקוניים, כאלה שעוררו שיח והשפיעו רבות על הציבור הימני־דתי: 'הטובים לתקשורת' של אורי אורבך, המאמר 'להתנחל בלבבות' של הרב יואל בן נון, וגם הפולמוס סביב המחתרת היהודית. חשבת שהעיתון יצמיח כותבים ואנשי תקשורת מתוך הציונות הדתית? "זו הייתה אחת המטרות שלי. רציתי להציג את העומק האינטלקטואלי והאידאולוגי שלנו שידעתי שיש בשפע, ורציתי לגדל את האנשים שיהיה להם ביטחון לעסוק בזה". כשהראל בוחן את מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון כיום, הוא מודאג מעט. "עשינו המון שגיאות, אבל המפעל משגשג בזכות השורשים האמיתיים שלו. היום אני פוחד שהשורשים הציוניים פחותים מאלה התורניים, וזה לא מספיק שיהיה לך עומק תורני. היום אין כמעט מקום ביישובים האידאולוגיים לאנשים כמוני או לאנשים מהסוג של מייסדי עפרה. אורח החיים ביישובים הוא תורני לגמרי. למשל, הדבר המרכזי ביישוב עפרה בשנים האחרונות היה החלפת הרב. מינו ועדה, היא עסקה בזה כמעט שנתיים וכל תשומת הלב היישובית הייתה נתונה לכך. ברוך השם אני שומע שהרב החדש הוא אדם יקר, אבל שום דבר לא אירע בשנים האלה במקביל מבחינה אידאולוגית־התיישבותית או לאומית. עפרה איננה עוד יישוב משימתי. לא היה עיסוק בחינוך הבנים להישאר לגור בהתיישבות, לא היה דיון על צורת ההתיישבות העתידה ואין דיונים פוליטיים. אני לא נגד העיסוק באורח החיים הדתי, אבל החשיבה האידיאולוגית־התיישבותית, ההתמודדויות מול הציבור שמתנגד לנו, לא קיימות". הדבר החשוב ביותר ברזומה בשנת תשס"ה, כשכמעט לא היו לימין ארגוני חברה אזרחית וגם לא מכוני מחקר, הקים הראל את המכון לאסטרטגיה ציונית. "המכון הוקם כדי ליצור חוקה לישראל, כמענה ציוני ואמוני להצעת החוקה שהתווה המכון הישראלי לדמוקרטיה ברוח אהרן ברק. חוקה שהייתה גורמת לדעתי לישראל להיות מדינת כל אזרחיה". המכון לא הצליח להעביר את החוקה שלו, אבל כן הצליח לנטרל את ההצעה המקורית. המכון הגה והוליד את חוק הלאום. "בחוק ההיסטורי הזה עצרנו, לעניות דעתי, את הידרדרות המדינה לעבר מדינה א־ציונית, בדרך למדינת כל אזרחיה". בוועדת החוקה של המכון היה חבר אחד, פרופ' משה קופל, שהקים אחרי תקופה את פורום קהלת. הראל כותב ב'הארץ' כבר 35 שנה. הוא הוזמן לעיתון על ידי גרשום שוקן, שהיה בשעתו העורך הראשי והמו"ל. "הוא ידע מי אני, הם רצו שהדעה הזאת תישמע. זה היה בתקופה שגם התקשורת האחרת נפתחה קצת. אני חושב שלנקודה היה בזה חלק". ולא, הוא לא מצנזר את עצמו וגם לא מצנזרים אותו. "אני כותב בהארץ מה שאני חושב שחשוב לכתוב לציבור הרחב. לפעמים גם על דברים פנימיים של הציבור שלנו. לפעמים אני עוסק בהעברת ביקורת על עצמנו. באחד ממאמריי האחרונים כתבתי משפט ביקורת על מה שנעשה לגדי טאוב. אני חושב שהארץ, לפי המטרה שהוא עצמו שם לו, היה צריך להמשיך להכיל את גדי טאוב". טאוב, למי שלא עקב, פוטר מכתיבת מאמרים בעיתון 'הארץ' בשל תמיכתו ברפורמה המשפטית. אבל הראל ממשיך לכתוב ב'הארץ', למרות טוקבקים איומים נגדו ונגד משפחתו, ולמרות מאמרי דעה שמתווכחים איתו. "אם לא הייתי רואה בזה חשיבות, לא הייתי שם. אני מניח שלא היו סוגרים בפניי דלתות במקומות אחרים". אבל חשוב לו מאוד לומר משהו על התקשורת המגזרית: "לכל אדם יש אופי, שאת קולטת מיד, ולפי האופי שלו את רוצה או לא רוצה להיות בקרבתו. גם לכלי תקשורת יש אופי. עיתון הארץ הוא לא העיתון הנפוץ בישראל, אבל יש לו אופי, ולכן העיתון שרוב מקבלי ההחלטות קוראים בבוקר הוא הארץ. בעיתונות המגזרית שלנו יש אנשים שלא נופלים באיכותם מכותבים אחדים בהארץ, אולי גם עולים עליהם. אבל כלי הקיבול שקוראים לו הארץ הוא עיקר ההשפעה, ואנחנו לא יצרנו כזה. ניסיתי לעשות את זה בנקודה, אבל הוא היה צנוע מדי בתקציבו". הראל חושב שהעיתונות המגזרית חשובה, היא מאפשרת מקום להזדהות, "אבל אין לזה את העוצמה שהייתה יכולה להיות. יש איזה סוד שמצרף את האומן ואת כלי הקיבול שלו, הרגשת המצוינות הזאת עדיין חסרה". אחרי רצח רבין הקים הראל כמה פורומים להידברות בין דתיים לשאינם כאלה. הוא עמד מאחורי אמנת גביזון-מדן המפורסמת ומאחורי אמנת כנרת. כשאני שואלת מה הניע אותו, הוא מביט בי מעט בתימהון: "מה זאת אומרת? אחדות ישראל. בלי אחדות ישראל לאן נגיע? הטראומה של רצח רבין הייתה קשה, הפצע היה עמוק מאוד והיה צורך לאחות אותו. היום אין כמעט דיון על דת ומדינה שלא מזכירים בו את גביזון־מדן, גם אם לא בקיאים בפרטים. כולם נושאים אותה על שפתיים, וזו עובדה שאפשר להגיע להסכמה. אמנת כנרת הייתה מורכבת יותר, כי הפורום היה רחב יותר והיו בו קצוות. אני חושב שאפשר לקחת אותה, גם היום, כמסד להסכמה ברמה הלאומית. בדיעבד, זה אחד הדברים החשובים ברזומה שלי". אתה אדם של שואה ותקומה, לחמת במלחמות ישראל, חווית שכול וניצחונות, והיו לך יד ורגל בהתפתחות של מדינת ישראל. מה אתה מאחל למדינה במלאות לה 75 שנים? "אלמלא קמה מדינת ישראל, בסייעתא של צור ישראל וגואלו, עם ישראל, שרובו היה נותר בגולה, היה מתבולל בדומה להתבוללות הנוראה המתרחשת בשנים האחרונות. רק בישראל יהודי חילוני, הוא ובניו ובני בניו, נשארים לאורך ימים יהודים. אני מתפלל שמדינת ישראל בשנתה ה־75 תתגבר על משבריה הפנימיים הקשים המתרחשים בימים אלה, ותמשיך להיות בית חם, אוהב ומאיר פנים גם מבחינה הלכתית לרוצים להיכנס בשעריה. אחרת הדחויים יאבדו לעד". ***