בעולם האקדמי ישנו מושג שנקרא more of the same, "עוד מאותו דבר". מושג לא מחמיא זה מציין כתיבה אקדמית שממחזרת את עצמה, מחקרים חוזרים ונשנים סביב אותו נושא, פעם מזווית זו ופעם מזווית אחרת – וכל זה לצורכי ניפוח מלאכותי של פעילות מחקרית הנדרשת מכל אקדמאי. תרומתם של מחקרים מסוג זה לאנושות היא אפסית, אבל התופעה קיימת.
נזכרתי במושג זה בהקשר לשאלה כיצד לנהוג אל מול הטרור הערבי. אף כי כרגע הדיונים היצריים מחרישי האוזניים סביב הרפורמה המשפטית תופסים את כל החלל, סביר להניח שלאחר שוך הסערה המשפטית נחזור לדון ביתר שאת בלהיט הנצחי במדינתנו: דרכי ההתמודדות עם הטרור הערבי. ההצעות לפתרון הבעיה, גם אלה המקודמות על ידי טובי בנינו, מוסבות לדעתי על העיקרון הבלתי פורה שהוזכר לעיל, עוד מאותו דבר: החל מהדיון המגוחך בעיתוי הריסת בתי מחבלים – כאילו זה משנה את המצב מן היסוד אם זה יקרה מיד אחרי הפיגוע התורן או שבועיים מאוחר יותר – וכלה בוואריאציות שונות על המוטיב הקלאסי "תנו לצה"ל לנצח" (למרות שאינני מתכחש לכך שיש מה לשפר בתחום זה). ברור לכל בר דעת שגם הדרישה להטיל עונש מוות על מחבלים – גילוי נאות: אני בעד – תעשה אומנם יותר צדק עם הפושעים ועם הקורבנות, אך לא תשנה את עצימות הטרור.
כמובן שאינני מתיימר להחזיק באמתחתי את הפתרון למצב שבו נמצאת מדינת ישראל מאז היווסדה: התקפות טרור בלתי פוסקות על יהודי הארץ. עם זאת, דבר אחד נראה ברור וגם הוכח במציאות: בשיטת עוד מאותו דבר המצב לא ישתפר.
ביחסה של מדינת ישראל לאויביה הערבים היושבים בקרבנו וסמוך אלינו יש צורך בחריש קונספטואלי עמוק שישנה את נקודת המבט ואת דפוסי הפעולה. ברצוני להציע מתווה חדש בשני תחומים: ערביי ישראל ורצועת עזה. כנהוג במקומותינו מאז אוסלו: עזה תחילה.
לדעתי, לטווח הבינוני, האסטרטגיה של מדינת ישראל מול עזה צריכה להיות הפלת שלטון החמאס, וזאת מכמה סיבות.
ראשית, משטר חמאס הוא המתדלק הראשי של הפיגועים בישראל. חמאס והג'יהאד האסלאמי מעניקים לטרור הפלשתיני את העומק האסטרטגי: את האידאולוגיה ואת הילת הגבורה (האתוס הג'יהדיסטי), את הסיוע הלוגיסטי ואת המימון. חלק מזה מסופק אומנם בעקיפין גם על ידי הרשות הפלשתינית המושחתת, אבל בווליום נמוך יותר.
שנית, הנימוק נגד הפלת הרשות הפלשתינית ביהודה ושומרון – "במקומה יקום שלטון חמאס" – כמובן אינו תופס בעזה.
שלישית, בזכות ההתנתקות אין תושבים יהודים ברצועת עזה. לאחר הפלת שלטון החמאס, מדינת ישראל תדרוש מהקהילה הבינלאומית לאפשר לה להתנתק לגמרי מרצועת עזה ומאוכלוסייתה השונאת אותנו. לא יהיו פועלים מעזה במדינת ישראל. נדרוש סיוע בינלאומי כדי לעזור לעזה לבנות תשתיות הנחוצות לשגשוג כלכלי של האוכלוסייה, בלי קשר לישראל.
ד. העזתים עוינים את ישראל ואינם עוינים את מצרים. אך טבעי שרצועת עזה תנוהל כאוטונומיה אזרחית תחת השלטון הפוליטי של מצרים, שבינה ובין רצועת עזה קיים מעבר יבשתי.
הפלת שלטון חמאס בעזה היא לא רק אפשרית אלא הכרחית ליציבות באזור ויש לפעול למימושה. האם ביום שאחרי ייפסקו הפיגועים? כנראה שלא, אבל הצעד הזה הוא צעד בכיוון הנכון, game changer שיחליש את תעשיית הטרור הערבית ויפתח אפשרויות פעולה שאין לנו במצב הנתון.
באשר לאזרחי ישראל הערבים, כולל תושבי מזרח ירושלים, צריך להבהיר לנו ולהם שאזרחות ישראלית איננה חובה, היא זכות. לא כל אחד במזרח התיכון זוכה לחיות במדינת רווחה דמוקרטית, למעשה אף אחד לא – חוץ מאזרחי מדינת ישראל. איננו מכריחים אף אחד מתושבי המדינה, אם יהודי, ערבי, דרוזי או אחר, לשאת באזרחות ישראלית. אפשר גם לוותר עליה ולקבל במקומה תעודת תושב, עם פחות זכויות וחובות, המאפשרת למחזיקים בה לגור ולהתפרנס כאן – כל עוד לא פועלים באלימות לאומנית נגד המדינה ותושביה. באשר לאזרחי ישראל החפצים בתעודת זהות של המדינה היהודית, יחוקק חוק שלפיו כל אזרחי המדינה יחויבו לחתום על הצהרה שלא יפעלו באלימות לאומנית נגדה או נגד תושביה. מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, אזרחי המדינה יוכלו להתבטא ואפילו לפעול נגדה (אם הפעולה אינה בגדר של בגידה), אך לא באלימות. מי שינהג באלימות לאומנית יאבד אוטומטית את אזרחותו ולאחר שירצה את עונשו יגורש לשטחי הרשות הפלשתינית או לכל מדינה שיבחר ושתרצה לקבלו. הוגן, לא? לא רואה כיצד הקהילה הבינלאומית תוכל לאורך זמן להתנגד לכך.
שתי ההצעות הללו הן גולמיות, אך נראה לי שפרשת הדרכים שמדינת ישראל עומדת בה כעת מצדיקה את העלאתן לדיון הציבורי ואת בחינת היתכנותן הפוליטית, הדיפלומטית והמשפטית.
***