בימים אלה סוערת הארץ סביב דמותה של מערכת המשפט במדינת ישראל. המתנגדים להצעות החקיקה שנדונות בימים אלה בכנסת חוששים, בין השאר, כי השינוי יוביל להפיכת מערכת המשפט למערכת המתנהלת על פי משפט התורה. חשש זה מלובה בהכרזתו של יושב ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, חבר הכנסת שמחה רוטמן, כי הוא יבקש חוות דעת מתחום המשפט העברי בכל הנוגע להליכי החקיקה הנדונים בוועדה. המתנגדים רואים לנגד עיניהם משטרים חשוכים מהעבר ומימינו אנו אשר מתקיים בהם שלטון דיקטטורי עריץ, נשים מודרות מתפקידים ציבוריים, נהוגות בהם התעמרות והפליה נגד מיעוטים ושאר מרעין בישין.
מנגד, ציבור מסורתי ודתי גדול ורחב בישראל אינו מזדהה עם חששות אלה ודומים להם, ולהפך; חווייתו היומיומית התדירה והעמוקה היא שהתורה ומשפטיה חותרים לטוב ולצדק. הוא חווה את העונג שבשבתות ובחגים, במשפחתיות ספוגה בהווי יהודי, בתפילות מחברות, בתמיכה קהילתית, בשפע יוזמות חסד, בהזרמת עוצמות חוסן ורוח מרבני הקהילות, בחתירה בלתי נדלית להתקדמות מוסרית ולמימוש אידיאלים נעלים. כיצד מגשרים על הפער הזה בין התחושות העמוקות ביותר?
המשפט - יסוד גדול בעבודת ה'
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא, א). רש"י על המקום מפרש שסמיכות פרשת משפטים לפרשת יתרו באמצעות ו' החיבור באה להדגיש שכפי שעשרת הדיברות ניתנו בסיני, כך כל דיני התורה ומשפטיה ניתנו בסיני. כמו כן, סמיכות זו של הפרשיות העוסקות בסנהדרין ובמשפט לסיומה של פרשת יתרו העוסקת במזבח מחברת בין משפטי התורה לשאיפת המקדש: "כל מקום שנאמר 'אלה' - פסל את הראשונים, 'ואלה' - מוסיף על הראשונים: מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני. ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח? לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש". ואכן לשכת הגזית בעזרת בית המקדש שימשה מקום מושבה של הסנהדרין.
ברוח זו פותח בעל הטורים את חלק חושן משפט כשהוא מגדיר את תכלית המשפט בישראל להביא לצדק ולקרבת ה': "ומשה רבנו עליו השלום רבן של כל הנביאים לקח עצת יתרו בעניין המשפט להעמיד שופטים להזהיר את ישראל ולצוותם על דבר המשפט, וה' הסכים על ידו... כי המשפט הוא יסוד ועיקר גדול בעבודת ה'. ואחריו כל שופט ושופט שפט את דורו והשיבו מדרכו הרעה לעבודת ה', ללכת בדרך אשר דרך בה אברהם אבינו, לעשות צדקה ומשפט..."
כלומר, יסוד מוסד במערכת המשפט התורנית הוא היותה מושתתת על חתירה למימוש צדק וטוב אלוקי במסגרת המדינית־חברתית. זוהי הנחת המוצא, ומתוכה הולכת ומתפרשת ומתיישמת התורה בכל דור ודור בהתאם לנסיבותיו המשתנות.
לצד הנחת מוצא זו, חשוב להבין מה עומד בבסיס החששות של אלה המתנגדים לשינויים המתהווים. המהפכות שחוותה התרבות המערבית מהמאה ה־18 ואילך, אשר הובילו בין השאר לכינונם של משטרים דמוקרטיים ולפריחה אדירה של קדמה טכנולוגית ורווחה כלכלית, החלו במרד מול ההיררכיה והפטרונות, ובכלל זה ביציאה נגד מוסדות הדת שזוהו עם השתלטות כוחנית ועריצות. המחשבה הרווחת הייתה שמחיקה והתנתקות מהאל ומהמוסדות המתיימרים לייצגו תאפשר חירות, אחווה ושוויון. המשוואה חדה וברורה מאוד: דת פירושה עריצות, כפייה, הפליה ונחשלות; חילוניות פירושה חופש, שוויון ושגשוג. על רקע זה לא ייפלא שאל מול האפשרות להטמעה הולכת וגדלה של ערכים יהודיים במערכת המשפט, מתעוררים חששות קדמוניים המערערים את עצם יסודות הקיום המודרני כפי שהוא מוכר לנו.
וכאן יש לעמול ולהבהיר את ההבדל התהומי בין התורה ובין המוסדות הדכאניים שחלקים נרחבים מהעולם המערבי יצאו נגדם במידה רבה של צדק; להתחבר למצוקה ולטראומה הקולקטיבית שהולידה את הרצון לברוח ממה שמאיים על אנושיות פורחת ומשגשגת, ויחד עם זאת להראות כיצד התורה מעולם לא הלכה בדרך זו, כיצד היא מנתבת את דרכנו לאיזון נכון בין ערכים שונים, ובהם חירות (בייחוד במובן של ניתוק המוסרות שמושכים אותנו מטה ומימוש החלק העליון שבנו), שוויון (לא חיצוני, טכני, כלכלי, אלא מהותי המכיר בערך האלוקי ובשליחות הייחודית של כל בריה ובריה), צדק (שאינו מוביל לרחמנות על אכזרים והתאכזרות לרחמנים) ולאומיות (שמבינה את החוסן של קהילה יחד עם שאיפה להיות אור לגויי עולם).
מערכת איזונים ונביאים
לא אוכל במסגרת מאמר זה להתייחס לכל החששות, אך אגע על קצה המזלג בסוגיה אחת רלוונטית בימים אלה והנוגעת לליבת העניין, והיא אופיים ומעמדם של המוסדות השלטוניים. דומה שהמחשבה הפשוטה היא שהתורה דוגלת במשטר מלוכני שבו למלך סמכות כמעט בלתי מוגבלת, ומכאן קצרה הדרך לייחס לה שלטון עריץ ודורסני.
בהקשר לכך יש להעמיק ולראות כי התורה הקדימה את הציוויליזציות האנושיות בתפיסתה היוצאת נגד היררכיה וחותרת לשוויון בין כל בני האדם. רעיון זה, שבא לידי ביטוי ביציאת מצרים ובהתגלות לעם כולו, היה מהפכני ביותר על הרקע התרבותי ששרר באותה עת בקרב האימפריות הגדולות – מצרים ומסופוטמיה, אשר לדידן כשם שישנה היררכיה בין האלים שבשמיים, כך ישנה היררכיה בין בני האדם. המלכים השליטים נחשבו ל"בני אלים" בעלי זכויות בלתי מוגבלות, ואילו הנתינים נועדו לשמש אותם לצורכיהם כעבדיהם (ראו בהרחבה: הרב יונתן זקס, 'רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו', עמ' 66-65).
כאשר התורה מדברת על מוסד מלוכה שינהל את החברה, היא מכפיפה אותו מלכתחילה באופן מוחלט לדבר ה' ולתורתו, ומחייבת מנגנונים שימנעו ככל האפשר הסתאבות, כוחניות וניצול. בפרשיית המלך מודגשת כפיפותו לתורה ולאלוקים: "ואמרת אשימה עליי מלך ככל הגויים אשר סביבותיי... רק לא ירבה לו סוסים... ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד... וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר... והייתה עימו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלוקיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם. לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצווה ימין ושמאל" (דברים יז, יד-כ).
מינוי מלך מצריך את אישור הנביא, אולם לדעת חלק מהראשונים יש צורך בהסכמת העם למינויו (רשב"א, החדשות, סימן שמה; רמב"ם, פירוש המשנה, כריתות א, א). נוסף על כך, למלך אומנם ניתנות סמכויות נרחבות, אולם בידי העם האפשרות לצמצמן (רמב"ן, משפט החרם, ד"ה וכן מלך). האברבנאל בתשובה ארוכה (בפירושו על דברים יז, יד) מפרט, מסביר ומנמק כיצד מנגנון חקיקתי ושלטוני נבחר ומתחלף שרבים שותפים לו, עשוי להיות מוצלח יותר משלטון מלוכני יחיד, ומגיע למסקנה כי "אינו מהיבטל שיהיו בעם מנהיגים רבים מתקבצים ומתאחדים ומסכימים בעצה אחת ועל פיהם תהיה ההנהגה והמשפט".
מקורות אלה ואחרים עמדו בבסיס תמיכתם של גדולי ישראל בדור האחרון במנגנון הדמוקרטי (פירוט, סיכום ודיון מעמיק ראו בספריו של הרב עדו רכניץ, 'מדינה כהלכה' ו'מדינת התורה הדמוקרטית'). הם ראו בו מנגנון שאינו עומד בסתירה למוסד המלך, אלא דווקא משכללו על ידי העברת מרכז הכובד לידי האומה בכללה: "נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיוון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה - חוזרים אלה הזכיות של המשפטים ליד האומה בכללה" (שו"ת משפט כהן, סימן קמד). וככל שרמתו המוסרית של העם גבוהה יותר, כך אפשר לצמצם את סמכויות המלך: "על כן לעתיד לבוא נאמר 'ודוד עבדי נשיא להם לעולם' (יחזקאל לז, כה) - נשיא תחת מלך, ובתורה נקרא מלך בשם נשיא, אלא שאין על גביו אלא ה' אלוקיו. ואין זה חיסרון למלך כי אם עילוי לו מצד עילוי העם המונהגים על ידו" (הרב קוק, פנקס אחרון לבויסק, לד).
וכך סיכם את הדברים הרב שאול ישראלי: "מכל זה נראה מוכרח שסמכות המלך אינה קבועה ועומדת בדיני תורה, וכל עיקרה תלויה היא במידת הסמכות שניתן לה מאת העם או באי הכוח שלו (בישראל – הסנהדרין) בזמן המלכתו. וכל עם ועם, וגם ישראל בכלל זה, הרשות נתונה בידם למנות להם מלך ולמסור לו את הסמכויות שימצאו לנכון על פי תנאי החיים שלהם" (עמוד הימיני, עמ' ע-פא).
הדברים המשיכו ולובנו על ידי גדולי ישראל בדורות האחרונים, שעסקו בהרחבה בנושאים אלה כיוון שראו חשיבות בגיבוש משנה מקיפה הנוגעת להלכות תורה ומדינה (דוגמת הריא"ה הרצוג, הרב אליעזר ולדנברג, הרב שלמה גורן ועוד). בין השאר הם דנו באיזון הסמכויות הרצוי בין מוסדות השלטון השונים – הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת (ולצידן הכהונה והנבואה כשהם ישנם), היחס למיעוטים במסגרת מדינה יהודית ועוד סוגיות רבות נוספות שלא כאן המקום לפרטן.
יש לקוות ולהתפלל שאם משנה זו תילמד ותוצג לציבור הרחב בעומק ובהיקף, אפשר יהיה לכל הפחות לצמצם את החששות, לרענן את המבט ולפתוח את האפשרות להתבונן על התורה ומצוותיה לא כמנגנונים מדכאים וכופים, אלא ככאלה שיש בהם כדי ליישם בארץ משפט צדק. כך אולי נצליח להתקרב זה לזה וישובו לשרור בינינו ההבנה והחיבור שכל כך חיוניים לנו.
הכותבת היא מנהלתהקליניקה למשפט עברי באוניברסיטת בר־אילן וחוקרת במכון 'משפטי ארץ'
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: [email protected]
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***