לפני מספר ימים, כחלק מחיפושי אחרי תגובות מזרמים שונים בציונות הדתית (לה גם אני משתייך) לפוסט שכתב יאיר שרקי, נתקלתי בדברים שכתב הרב אברהם ליפשיץ (לא מדובר ברב ד"ר אברהם ליפשיץ שהיה ראש מינהל החינוך הממלכתי הדתי במשרד החינוך) בנוגע למחשבותיו על האירוע.
אוכל להעיד על עצמי, כמי שמגדיר עצמו ליברלי ומשתייך לזרמים הפחות שמרנים בציונות הדתית, כי לא הייתה זו הכתבה הראשונה בנושא בה חלקתי על הכותב ועל תפיסת עולמו. קיימים הבדלים מהותיים בהשקפות העולם בין החברה אליה אני משתייך ובין ציבורים אחרים בציונות הדתית, ועל כן אך טבעי הדבר שאפגוש בכתבות רבות אשר אני חולק על תוכנן, על יחסן לאירוע וכן על המסקנה העולה מהן.
יחד עם זאת, אינני סבור כי היה מאמר שכה הרגיז אותי וטרד את מנוחתי כמו המאמר הנ"ל, ועל כן החלטתי להגיב לחלקים השונים בו ולהציג את העמדה האלטרנטיבית.
כאב לי לקרוא מאמר בו הכותב אינו משטיח את תפיסת עולמי השונה מתפיסת עולמי (וכאמור, מאמרים רבים שלא הסכמתי איתם פורסמו בימים האחרונים, ולא חשתי צורך להגיב ולו על אחד מהם), אלא מנכס לעצמו את הזכות על היהדות ועל ערכיה. כלום הדת ודקדוקיה שייכים לך יותר מלכל אדם אחר? האם אין ביכולתך להכיל נקודות מבט אשר אינן רואות עמך עין בעין?
בתחילת מאמרו מדבר הכותב על אי הנחת ששורר בו כאשר הוא נושא כיפה סרוגה על ראשו, משום שהדבר "משייך" אותו לציבור שאינו מרגיש משויך אליו, בין היתר בשל העובדה כי הם מסבירים על "דרכים רבות לעבודת ה'". ובכן, אשמח להציג את הפרספקטיבה שלי בנושא: מזה זמן לא קצר אני מתבייש להתהלך ברחובות עם כיפה סרוגה, משום שאני מרגיש שבזאת אני "משויך" לזרמים בציונות הדתית שאינם רואים בעין יפה את הסובלנות וריבוי הדעות, ויותר מזאת – נטלו את שמו של ציבור רחב ומגוון למפלגתם אשר מייצגת חלק מאוד מסוים בתוך אותו ציבור.
תש כוחי מלהסביר לאנשים כי אין דבר שברצוני לכפות עליהם ואין לי כל יומרה להתנשא עליהם, מפאת אותו זרם שמתיימר לייצג את הציונות הדתית, אך בפועל מראה את הצד בה שעסוק בהצדקות, בשיכרון כוח ובזלזול באחר. פנים רבות יש לציבורנו, אך רק מעטים חשים כי הם אלו שבכוחם להתוות את הדרך שבה ראוי שילכו כולם.
את דבריו ממשיך הרב ב"לגיטימציה" שניתנת לאיסורים חמורים, וכן ברשות שנטלו רבנים להתפשר בשם ההלכה. את התייחסותי לדבריו אני רוצה לפתוח בכך שקראתי כתבות רבות בימים האחרונים העוסקות בנושא, ולא מצאתי ולו רב אחד אשר נותן "לגיטימציה רבנית לאיסורים חמורים". מדוע, אם כן, הוא טען שרבנים אומרים מאפשרים זאת? הסיבה לכך נעוצה בחוסר היכולת לראות את המנעד, את הרצף, שבו שרויה ההלכה.
יש משהו נורא מבלבל במשפט האחרון: האם ההלכה איננה דבר נוקשה, קשיח, שאין להזיזו ממקומו? התשובה היא שאין סתירה בין שני הדברים: אכן, להלכה גבולות שקיים קונצנזוס כל כך שאסור לעבור, אך יחד עם זאת מצוי תחום אפור גדול ורחב, שאותו לא מסוגלים רבים לראות בשל התחושה המוטעית שנוצרה בהם לפיה השקפתם האישית וההלכה – חד הם.
הן לא ראינו במקומות רבים מחלוקות בנושאים מהותיים, אשר לא הושגה בהם הכרעה ברורה ואיש כמנהגו נוהג? הן לא קיימות סוגיות אשר בהן חלקו גדולי חכמינו? האם בהכרח פסיקה שונה מדעה מסוימת משמעותה עבירה?
ולגופו של דבר, נראה כי הרב לא מתייחס בדבריו כלל לרצף זה. לדוג', המשפט "אדם יכול להיות הומו ויחד עם זה לחיות חיים דתיים מלאים" נתפס בעיני הרב כאנטי – אורתודוקסי, אך זאת משום שאין הוא נותן דעתו לאפשרויות הרבות לקיום אורך חיים שכזה. האיסור המפורש והספציפי הורחב ונעשה לדבר גדול בהרבה ממה שהיה במקורו, שכן רבנים רבים וטובים הציבו גבול הלכתי שעד לחצייתו הדברים מותרים.
האם כבר איבדו חלקים בציבורנו את היכולת לקבל דעה מקילה משלהם, דעה שמציבה את הגבול במקום שונה מהמקום בו הם סוברים שהוא נמצא? שלא לדבר על המושג "משפחה יהודית", שהרב החליט כי הגדרתו היא בסמכותו. וכי משפחה בה אם מגדלת לבד את ילדיה לא נחשבת "משפחה יהודית"? ומה לגבי משפחות אשר היחסים בתוכן רעילים ופוגעים? האם משפחות כאלה "מאושרות" משום שיש בהן אב ואם? ומשפחות בהן אדם נאלץ לשקר לאשתו לא לספק אותה (כפי שהוא מחויב לעשות) משום שנטיותיו שונות? האם משפחות כאלו, שמעודדות את ערכי ההונאה וחוסר היושר, עומדות בקריטריון המחמיר ששמו "משפחה יהודית"?.
עוד הוזכר במאמר הקושי בקיום מצוות שונות, והצורך להתגבר עליהן. הרב התיימר שלא לשפוט אדם עד שיגיע למקומו, אך מיד לאחר מכן ביקר את הלגיטימציה "לוותר" על מה שקשה. אינני יודע מה חש אדם שנמנע ממנו לספק את נטיותיו, אך אני סבור כי היומרנות לחשוב כי קשיים בהם אתה נתקלת דומים לכך, היא השוואה שיסודה בטעות. אין בידינו, בידי אף אחד מאיתנו, את הכלים לשפוט את קשיי חברינו, ודבר זה מתייחס אף למי שהתמודד מול מצבים דומים. וכי יודעים אנחנו מהם קשייו של אדם? לאן עלול הדבר להוביל אותו, והאם יש סיכוי שאף יגרמו לו לסכנה של ממש? דבר אחד הוא להצטער על דברים שאתה סבור כי נעשו על אף שאין לעשותם, אך דבר אחר לגמרי הוא לדבר על "התמודדות עם קשיים", שאין בידך כל כלי לשפוט.
שתי הערות אחרונות בנוגע לדבריו של הרב, ובהן אסיים:
ראשית, כפי שהעובדה שדתי נמצא במקום מסוים איננה הופכת את הדבר ל"קידוש השם", כך גם אין למדוד את קידוש השם אך ורק בכלים כגון "שמירת הלכות צניעות" ו"הדברים שהעיתונאים אומרים".
בקידוש השם יש חלקים רבים ומגוונים, שנפח גדול מהם איננו יכול להימדד אך ורק בכלי ההלכה. קידוש השם נוצר לא פחות מהותרת רושם נעים וחיובי; מחוסר ניסיון לחנך ולהתנשא על האחר; ביכולת לקבל מורכבות ולא להסתכל על העולם בצורה דיכוטומית. אדם יכול ללכת בדרך הלכתית מסוימת אך לעשות זאת תוך קירוב לבבות, ואילו אחר יקפיד על קלה כבחמורה, אך ירחיק אנשים מהיהדות ומהתורה.
שנית, לעליית מספר הנציגים המחויבים להלכה בכנסת ישראל, לדעתי, יש גם מחיר. אל לנו לחשוב שמה שאנו רואים כהתקדמות בייצוג הדתי ובמידת ההכרה המתקבלת ע"י הציבור הרחב, הינה הדבר שעלינו להעלות על נס. שהרי בסופו של יום אין זו הצלחה לזכות בהכרה המציגה את התורה באור שלילי. נהפוך הוא: עלינו להיזהר ביותר מריחוק אחינו במדינת ישראל, שלכל הדעות – כך אני מקווה לפחות – אין היא חיובית בעיניי ההלכה.