בראיון מיוחד ומקיף לערוץ 7 מתייחס הרב יגאל לוינשטיין, ראש מכינת 'בני דוד 'שבעלי, למסעו המחודש בין קהילות ברחבי ישראל להסברת ההתמודדות עם השלכות הפוסט מודרניזם על החברה בישראל ועל כל אזרח באופן אישי. בהמשך הדברים מתייחס הרב לוינשטיין גם לתמיכתו במהלכי החקיקה לתיקון מערכת המשפט.
על ההחלטה לצאת למסע המחודש מספר הרב לוינשטיין ומזכיר כי למסעו הראשון יצא לפני כ-5-6 שנים לאחר ההתבטאות הציבורית הראשונה בסוגיית הלהט"ב. "רבים בציונות הדתית שאלו אז על מה המהומה. רבים חשבו שיש כאן משהו ללא משמעות שנמצא בשוליים ולא היו ערים לתהליכים, כי הדברים נעשו בהסתרה ובשמות יפים מאוד".
מאז המסע הראשון שפתח צוהר להבנת התהליכים הללו, חלה תמורה משמעותית במאפייני ההתעניינות סביב הסוגיה, כאשר לרבים התברר כי היא מגיעה עד לפתח ביתם. "הדבר המדהים שנעשה הוא התעוררות ציבורית להבנה שיש כאן מהפכה תרבותית ולא רק משפטית. משנים סדרי עולם וסדרי ערכים. ערכים של זהות לאומית, אישית ומשפחתית, שהיו ערכים שעל פיהם בנינו את החיים, מתנפצים בשם תפיסה פרוגרסיבית שרואה בזהויות את מקור הדיכוי. אם לפני 5-6 שנים הייתי צריך להסביר במה מדובר, היום באולפנות, בישיבות ובקהילות יש רצון עצום להבין את יסודות התרבות ואת המענה היהודי לאבדן האמת שבפוסט-מודרנה ובתיאוריות הדיכוי, להבין איך הפרוגרסיביות השתיקה את ערכי החברה", אומר הרב לוינשטיין ומדגיש כי ההתעניינות כיום מגיעה גם מהציבור הליבראלי יותר בציונות הדתית שכן "הסוגיה מגיעה אליהם הביתה".
לפוסט-מודרנה השלכות לרבדים שונים בחיינו, ובין השאר מדובר ביחס למיעוטים, ביחסו של בית המשפט לעבריינים שמגיעים מקבוצות המוגדרות בעיניו כמוחלשות ומשום כך הענישה כלפיהם מקלה מאוד, כך לגבי בדואים ומגזרים אחרים, כאשר הקו המנחה הוא התפיסה לפיה ה"מוחלש" אינו אשם במצבו, אלא בהכרח דווקא החזק.
הציבור, אומר הרב לוינשטיין מבין שיש כאן תופעה רוחבית מנוגדת לכל היגיון צדק ומוסר, והוא מחפש את המניע שמאחוריה. "אנשים לא מבינים מאיפה מגיעה המלחמה בין גברים לנשים, אחרי שבמשך שנים אהבו זה את זה. כיום לוקחים מגברים את רכושם ואת ילדיהם מתוך מחשבה שגברים הם מקור הרוע. אלה תפיסות עולם שאנשים לא מבינים מה מקורם ומזועזעים כל פעם מחדש. כשמסבירים את הדברים נפקחות עיני האנשים ובהמשך הם מגייסים מתוכם את הכוח להיאבק בשיטה העקומה הזו שיוצרת אי צדק משווע".
לשאלתנו מציין הרב לוינשטיין כי התעניינות רבה בסוגיה קיימת גם בציבור החרדי, אם כי שם הדברים נשאלים ומקבלים מענה בצנעה מתוך תפיסה לפיה עצם הדיבור הרב על תופעה מסוג זה מעצים אותה, תפיסה שלטעמו יש בהחלט לכבד, ובמידה מסוימת היא מוכיחה את עצמה כאשר ישנם ילדים בחברה החרדית שאינם יודעים מהו דגל הלהט"ב מאחר ולא שמעו על התופעה, מה ששומר עליהם בתומתם. לעומת זאת בציבור הציוני דתי, הפוגש את הסוגיה ואת העמדות הפרוגרסיביות באקדמיה ובעיקר בתחומי העבודה הסוציאלית המחלקים את החברה לזהויות ומעמדות, הצורך בדיון גלוי וברור גדול הרבה יותר.
באשר לציבור החילוני אומר הרב לוינשטיין כי אמנם קיים שיח עם תלמידי מכינות חילוניות שמגיעים למפגשים בעלי, אך התחושה היא שאין שם רצון להעמיק חקר באמת, אלא מדובר בדיון מתוך גישה של האורחים שהם אלה המחזיקים בעמדות הנאורות המתייצבות מול עמדות חשוכות שיש להכיר אותן, אך לא לדון איתן.
"הלהט"ב הוא ראש חץ תרבותי, הוא הקטר שמוביל את המהפכה", אומר הרב לוינשטיין ומסביר כי הלהט"ב נחשב לזהות שוליים שצריכה להכריע אם מדובר במצוקה הנובעת מבעיה אישית, מה שיחייב טיפול פסיכולוגי, או שמה מקור המצוקה הוא בחברה, ולכן יש צורך לתקן את החברה. משום כך בוחרים שם להוביל את הקו המאשים את החברה במצוקתם של קבוצת הלהט"ב, ובשם האשמה זו מוחקים את תבניות האבא והאימא מטפסים מתוך גישה שתארים אלה יוצרים דיכוי חברתי וכיוצא באלה. "בעבר העולם המודרני אמר 'אני חושב משמע אני קיים', וכיום אומרים 'אני מרגיש משמע אני קיים', כלומר שצריך לקבל את האדם לפי הרגשתו. אם לא תקבל אותו לפי הרגשתו זה פוגע בו".
לנוכח דבריו של הרב לוינשטיין אודות ההתגייסות של הציבור הדתי לאומי למאבק בתופעות הפרוגרס, שאלנו אם יכול להיות שציבור זה חושש מלהתעמת ולעמוד על עמדותיו משום שבתבנית חינוכו הבסיסי הוא נרתע מלומר דברים שמתפרשים כהתנשאות וכגאווה.
"זו בעיה שנוגעת לכל תחום בחיים", משיב הרב לוינשטיין. "יש לציבור הדתי רגשי נחיתות בפני הציבור הכללי. זה מה שקורה גם בימין מול השמאל, ולתחושתי הממשלה הנוכחית נראית כמו הפעם הראשונה שבה זוקפים קומה ומשתחררים מרגשי הנחיתות בעולם הפוליטי, וזה יקרין גם על החברה עצמה".
"הציבור הדתי סובל מרגשי הנחיתות הללו שאליהם מצטרפות עוד מילים כמו 'קירוב רחוקים', 'אהבת ישראל' וכו' ומחזקים את התחושה הזו, אבל צריך להבין שקירוב הוא לא התחנפות", אומר הרב וקובע כי דווקא הרצון להתחנף מרחיק ולא מקרב ליהדות. "אנשים לא חזרו בתשובה בגלל שהדת נעשתה להם קלה. אנחנו רואים שהחוזרים בתשובה עוברים דווקא לציבור החרדי שלא עושה להם הנחות והקלות". לטעמו המחשבה שהתחנפות וההגמשה של היהדות תקרב אליה את מי שאינו שומר מצוות, היא מחשבה המזלזלת בציבור החילוני.
על הדרך לחיות במדינה אחת כחברה בעלת עמדות קוטביות כל כך אומר הרב לוינשטיין כי מחלוקות אינן מפחידות אותו. "החברה היהודית הייתה במחלוקות לאורך כל ההיסטוריה, ואני רואה במחלוקות מעלה. זה יתרון עצום, פריון גדול והתחדשות אדירה. המחלוקת מביאה ברכה עצומה, התחדשות ורעננות, שלא להתקבע במקום אחד. טוב שבמדינה יהיו הרבה דעות. יש אנשים שונים עם דעות שונות וזו ברכה גדולה", אלא שעל מנת לחיות יחד יש להסכים על כללי ההכרעה, "האפשרות הראשונה להכרעה היא פשרות, ובתוך החברה יש הרבה פעמים פשרות שבהן אף אחד לא מקבל את מלוא תאוותו. אפשרות נוספת היא ההכרעה על פי רוב, מה שקיים גם ביהדות".
האם תתקבל בעיני הרב הכרעת הרוב אם היא תתברר כתומכת בתפיסת הפרוגרס? הרב לוינשטיין משוכנע ש"כיום רוב החברה הישראלית שמרן", אך עם זאת הוא מזכיר את סכומי העתק שהממשלה הקודמת השקיעה בטיפולים להמרת מין ואת ההחלטה להסרת הכינויים אבא ואימא מטפסי תרומת הדם, ו"כך זה גם מול הכפירה ומול הרצון למכור את הארץ לאויבים". בכל אלה ובסוגיות נוספות כאשר הצד הדתי היה המיעוט, הוא הביע התנגדות אך קיבל את דין הדמוקרטיה, כפי שהיה גם בהסכמי אוסלו שקיבלו רוב, "גם אם היה מדובר ברוב מושחת על חודו של מיצובישי".
הרב לוינשטיין מחדד ומבהיר כי המדינה יקרה לציונות הדתית, ולשם המשך קיומה דרוש מנגנון הכרעה אחד המהווה כלי שמאפשר חיים משותפים.
מכאן נסובה השיחה עם הרב לוינשטיין למהלכי תיקון מערכת המשפט, בהם הוא תומך ובעקבותיהם הוא מפרסם תמיכה בשר יריב לוין ובחבר הכנסת שמחה רוטמן. שאלנו אם להערכתו השניים עלולים להיחלש בעקבות העליהום הציבורי והתקשורתי. "ברמה האישית הם אנשים חזקים מאוד, בעלי עמוד שדרה חזק מאוד. הם צריכים גיבוי חזק של כל חברי הכנסת של הימין. אני מתרשם שיש נחישות גדולה, אבל הצד השני הולך למניפולציות של הפחדות מחורבן הבית, מה שאני לא רואה שיקרה. אנחנו אומה חזקה".
האם יתכן שביטחונו זה, שחורבן בית לא יהיה, נובע מהקביעה ש'מקובלנו שלא יהיה חורבן שלישי', אבל ציבור אחר, שאינו מחזיק באמונה שכזו, יתכן ויש לו סיבה לחשוש? הרב לוינשטיין סבור כי אכן יתכן שציבור דתי יתלה את ביטחונו באותה הבטחה קדומה, אך גם הציבור הרחב יכול לבודד את הסערה התקשורתית מ"גלי נפץ ודרמות שאותם צריך כדי להשיג רייטינג", ואז יגלה שהחורבן לא יקרה בזכות העם עצמו ומעשיו.
"אני מסתובב בעם, ולא מכחיש שיש בעם מי שכואב לו כמו שכאב לנו בגוש קטיף, אבל עם ישראל הוא עם אחראי וגם החולקים הם אנשים אחראים. יש בשוליים מי שיוציאו את הכסף מהארץ או לא ילכו למילואים, אבל זה לא הרוב. הרוב אחראי ושפוי. גם במבט גלוי אני לא רואה את קץ המדינה. מי שלא ירצה לעשות מילואים, יבואו אחרים במקומו".
עוד שאלנו את הרב לוינשטיין אם ההליכה לכיוון חקיקת הרפורמה במה שנראה כהתעלמות מהמתנגדים והמפוחדים אינו סותר את הגישה הנלמדת ב'בני דוד' אודות שיתוף הפעולה עם כלל ישראל, ואודת הציבור שמורכב מרבדים שונים וכיוצא באלה.
"זה נפלא לדבר וזו מצווה לדבר, אבל לא בגלל דיבורים תחת איומים ואלימות צריך להתקפל. אני סבור שיש כאן ניסיון להלך אימים מתוך זלזול ובוז בימין. אני סבור שהשמאל יעריך את הימין כשהוא יעמוד זקוף. השמאל יודע שנקודת החולשה של הימין הוא חשש מחורבן ודיבור על אחדות ישראל, אהבת ישראל והידברות, והוא משתמש בכך כדי להוריד את הימין מהתכנית. אני לא מתרגש מזה. זה נפלא לדבר, אבל מתוך עמדה זקופה ולא מתוך כניעה או רצון למצוא חן בעיני השמאל הישראלי".
"כשהשמאל הישראלי יכבד את הימין כבעל עמדות לגיטימיות לא פחות מהעמדות שלו, כשיבינו שם שיש כאן מחלוקת על ערכים, יראו שהוויכוח העמוק הוא על מי מכריע במחלוקות שבין ערכים מתנגשים". דוגמא לדבריו מעלה הרב לוינשטיין ב"בג"ץ קציר בו קבע אהרון ברק שלא ניתן להקים ישובים ליהודים בגליל או בנגב כי זו גזענות שפוגעת בזכויות הפרט של הערבים. הציונות עומדת על שלוש רגליים, התיישבות עליה וביטחון, אבל אהרון ברק החליט לבד לבטל את עמוד ההתיישבות בשם הפגיעה בערבים, כלומר שייהוד הנגב והגליל זו גזענות. מי שמו שר ושופט להחליט עבורנו בשאלה ערכית ממדרגה ראשונה? זו שאלה ערכית חברתית ולא שאלה משפטית".
גם בג"ץ גדר ההפרדה הוא דוגמא לכך. "ערך הביטחון מתנגש בזכות הקניין. אהרון ברק אומר שהוא לא מבין בביטחון אבל מבין בזכויות, ובעיניו זכות הקניין גוברת על זכות הביטחון. מי שמו להכריע בערכים? כך בסוגיית האריתראים המסתננים, הוא החליט שפליט עבודה קודם לערך המדינה היהודית. אלו דוגמאות לכך שהמחלוקות הגדולות הן על ערכים. אהרון ברק והשמאל הישראלי חושבים מתוך אותה גישה ולימין והדתיים גישה אחרת והשאלה היא מי מכריע?".
"המקום שבו מתרחשות ההכרעות הוא המקום שבו החברה מיוצגת, כלומר הכנסת, שבה יש בחירות שמשנות את המשקלים וגם הנושאים הנידונים בה משתנים. שם יש את הדינמיקה המייצגת את הזרמים השונים בחברה הישראלית. לכן הכנסת היא שצריכה להכריע ולא בג"ץ שתפקידו לשפוט על פי חוקים שנחקקו בכנסת ולא על פי ערכים שנמצאים במחלוקת בתוך החברה".
לכך מוסיף הרב לוינשטיין פן נוסף ומציין כי מטבעו מכריע בית המשפט באופן חד ונוקב, כן ולא, שחור ולבן, אך כאשר מדובר בסוגיות מורכבות המצויות בדיון ציבורי ההכרעה צריכה לבוא מתוך גישה אחרת, גישה של פשרות, ומשום כך "אם רוצים להיות ביחד, השאלות צריכת להישאר במקום שבו יש פשרות". כאשר בג"ץ מכריע בסוגיות ערכיות על פי תפיסתו של מי שאינו הרוב, לא נותר לרוב אלא להיאבק על מנת לשנות את המציאות כך שגם במקום בו מתקבלות ההכרעות יהיה לו רוב.
בהקשר זה מזכיר הרב לוינשטיין דברים שכתב חותנו המנוח, שופט העליון ומבקר המדינה הרביעי יעקב מלץ ז"ל, בנאום הפרידה שלו מבית המשפט העליון. בנאומו זה כתב ש"בג"ץ מכריע בשאלות ערכיות וזה לא המקום להכרעה וצריך להחזיר אותן לכנסת, ואם בית המשפט לא ירסן את עצמו ויתערב בכל דבר יבוא יום והכנסת תגביל את כוחו של בית המשפט".
עוד ביקשנו את התייחסותו של הרב לוינשטיין לעמדה אותה הציג הרב דוד סתיו ולפיה קיים חשש שמא הרפורמה תציב ישראלים מסורתיים רבים במעין צומת החלטה אם להעדיף את ה'דמוקרטית' על פני ה'יהודית', והם יעדיפו את הדמוקרטית ויוותרו על היהודית. בכך למעשה הרפורמה תרחיק אותם מהזהות היהודית-ישראלית.
"כשהיהדות זוקפת קומה מעריכים אותה. כשהיא מתקפלת ומתחנפת מזלזלים בה", משיב הרב לוינשטיין הסבור כי מאחורי דברי הרב סתיו עומדת הגישה הציונית דתית לפיה הדרך לקרב עוברת דרך הפיכתה של היהדות לנחמדה, "אבל חילוניים הם אנשים רציניים, וכשהם שומעים דברים רציניים ואמיתיים הם יתחברו, אם לא היום, מחר. אנחנו רצים למרחקים ארוכים ולא מתפעלים מאירוע קצר טווח. הגדרת הקירוב והריחוק חשובה מאוד, אבל ככל שהיהדות תתגלה בגדולתה, עצמתה, ישרותה וצדקתה זה מה שיקרב, ולא רצון להסתיר את עמדותיה של היהדות, מה שיביא רק לזלזול ביהדות והצגתה כחשוכה ופרימיטיבית".