המורה שושנה סילברט פוסעת במסדרון הישיבה לצעירים. למרות שלאחרונה החלה להיעזר בהליכון, צעדה נותר נחוש. היא סוקרת במבטה את העוברים במסדרון, ועם חיוך על שפתיה שואלת לשלום התלמידים. התלמידים מברכים אותה לשלום והיא מתעדכנת בתוצאות המבחן האחרון שעשו. הנוכחות הלא טריוויאלית של סילברט בלב המסדרון ההומה נערים שצעירים ממנה בשבעה עשורים היא חלק בלתי נפרד מנוף הישיבה. פעמיים בשבוע בין השעות אחת בצהריים לשבע בערב מתייצבת המורה שושנה סילברט בישיבה לצעירים הצמודה לישיבת מרכז הרב בירושלים ומעבירה שיעורי אנגלית. מאוחר יותר בערב היא תקבל תלמידים ללמידה פרטנית בסלון הפשוט שבביתה הסמוך לישיבה. "הכול בהתנדבות", היא מוסיפה בחיוך רחב. חלקם הגיעו אליה בלי ידע בסיסי, חלקם בלי מוטיבציה ללמוד ולהצליח, והיא בנחישות ובחום מגייסת אותם ללמידה ולהצלחה. המורה בת ה־86, שממשיכה ללמד הרבה אחרי גיל הפרישה, מעידה שהישיבה והתלמידים הם הבית שלה. "הכול פה קרוב, וזה אחד הדברים שאני מאוד אוהבת. הישיבה קרובה אל הבית והתלמידים יכולים לבוא. זה כמו הבית. כשאני עולה במדרגות ואני נכנסת לישיבה, אני מרגישה שכל הדאגות שלי נעלמות. אני נכנסת ומרגישה פה בבית". חמ"ל של טלפונים השיעור מתחיל, סילברט עומדת מול תלמידי י"ב. היא קטנת קומה, בוחנת במבט יציב את התלמידים, שואלת על תוצאות הבחינה בעל פה. כשהם מספרים לה שהציונים לא היו כל כך טובים, היא ממהרת לעודד: "זה רק שלושים נקודות, ומי שרוצה תמיד יכול לבוא ללמוד איתי", וכולם יודעים שהיא מתכוונת לזה. "בזכותה יש לי בגרות", אומר התלמיד אורי שוורץ בפשטות, "אם המורה לא הייתה תופסת אותנו באוזניים, מרימה טלפונים, אפילו לאמא שלי, שנעשה בגרות - לא היינו עושים". ינון אליה שימרון, שלמד אצל המורה בכיתות ט' וי', מתאר כיצד התעקשה לגרום לו לעלות הקבצה באנגלית, משלוש יחידות לארבע. "היא כל הזמן אמרה לי: "יאללה, קיבלת ציון טוב, תנסה לעלות. תנסה להשלים בחופש". היא כל הזמן ביררה עם המורה של ארבע יחידות אם אני יכול לעלות. היא דאגה לי ורצתה בשבילי". "המורה לימדה אותי אנגלית מכיתה י"א", משתף יאיר וינברגר. "עברתי ללמוד איתה בתחילת שנה שעברה. היא עזרה לנו בצורה לא רגילה. היא ישבה איתנו המון שעות", הוא אומר. "בעבר המורים פחות ידעו לעזור לי ללמוד אנגלית. הבנתי תמיד שאנגלית זה מקצוע חשוב, אבל היה מאוד לא כיף ללמוד בכיתה". האווירה בכיתה חמה ומחויכת. המורה שושנה מקשיבה, והתלמידים מרגישים בנוח לשתף גם בתלונות. שימרון משתף שבכל פעם שמסיימים מטלה בשיעור אי אפשר פשוט ללכת. "אצל המורה שושנה, אם סיימת היא אומרת: סיימת? יופי. קח עוד. אי אפשר לשבת אצלה בשקט", הוא מוסיף בחיוך. אבל למרות ואולי בגלל הדרישות הגבוהות, בכיתה שוררת הסכמה מקיר לקיר שאלמלא המורה הם לא היו רושמים לזכותם את ההצלחות. כך למשל, תלמידי שלוש יחידות בשיעור הזה מספרים כי כולם מתכוננים יחד עם המורה לעלות לארבע יחידות, כשהם נעזרים בתגבור שהיא מציעה. לא מוזר לכם ללמוד עם מורה בת 86? "אני לא מוותר עליה", עונה יאיר וינברגר בחיוך גדול. "הפוך, אני מרגיש שלגיל שלה יש יתרונות. המורה שושנה יותר מקשיבה, לא לחוצה. היא נוהגת לומר: אני מלמדת כבר ארבעים שנים תלמידים לבגרות, אז אני אעביר גם אתכם, לא קרה כלום". "זה שיש לך מורה מבוגרת, זה מחייב אותך לתת כבוד", מוסיף משה פרץ. ההשקעה של סילברט בתלמידיה היא לא רק במסגרת הכיתה והלמידה הפרטנית, אלא גם בהפעלת חמ"ל טלפונים נמרץ שעוקב אחרי התלמידים ומזעיק לכיתה כל מי שחושב להיעדר מהשיעור. "היא לא מוותרת, רוצה שכולם יהיו. מבקשת מאיתנו להתקשר לחבר שלא נמצא, שיגיע. ברגע הראשון שמקבלים את הטלפון חושבים: רגע, אוף אין לי כוח. אבל מגיעים". תלמידים נוספים מתארים את השיחות שמתקבלות לנייד מהמורה לאנגלית, שלא מוותרת ומחכה להם בכל פעם מחדש. ויש גם שיחות מסוג אחר: משה ששבר את הרגל ושהה חודשיים בבית מספר שקיבל שיחות התעניינות קבועות בשלומו מהמורה סילברט. אתם מסיימים כיתה י"ב. מה תיקחו הלאה מהמורה שושנה? "נחישות", אורי שוורץ עונה מייד, והאחרים מהנהנים. "אני רואה את המורה עולה לפה, מגיעה עם הליכון, בכל מצב. אנחנו יודעים שבעלה נפטר, שהבת שלה נפטרה לא מזמן, והיא לא מוותרת. המורה ממשיכה להגיע ללמד. גם בקורונה, היינו נכנסים עם מסיכות והיא הייתה אומרת לנו שנוריד את המסכות כי היא לא שומעת אותנו..." הוא מחייך. ויש תלמידים שהשם סילברט הוא כבר מותג ידוע במשפחתם: "היא לימדה את ההורים שלי ואת דודים שלי בבאר שבע", מספר אלקנה אטדגי, "והיום היא מלמדת אותי ואת אחי הקטן פה בישיבה". בחדר המורים אחד המורים ניגש אליי ומספר שהוא לימד כבר בכמה בתי ספר, אבל דבר כזה הוא עוד לא ראה. "המורה שושנה יושבת בחדר המורים ומרימה טלפונים לתלמידים: לא ראיתי אותך בשיעור, בוא ללמוד איתי. נחזק אותך שתצליח. אכפת לה מכל תלמיד". "קמתי מהשבעה וחזרתי ללמד" כשנכנסים לדירתה הצנועה של סילברט בקריית משה בירושלים, מגלים על הקיר עץ משפחתי גדוש תמונות. היא ממהרת לעדכן אותי בחיוך רחב שהעץ ברוך השם לא עדכני ונוספו לו צאצאים. הנכדה שמבקרת אותה כעת הביאה את שתי הנינות, שישנות בעגלת תאומות. שושנה סילברט, ילידת 1937, היא הקטנה מבין חמישה ילדים להורים שהיגרו מרוסיה לברוקלין. מגיל צעיר הייתה פעילה בבני עקיבא. "זה שינה את חיי, שם פגשתי את בעלי אברהם. דמות יוצאת דופן", היא אומרת ועיניה נוצצות. "הוא היה מדריך במחנה קיץ. עוד לפני כן, בשנת 1954, הגעתי לארץ למכון למדריכי חו"ל וחזרתי לארצות הברית לשליחות מטעם בני עקיבא, להדריך קבוצות חניכים. התחתנו בשנת 1956 בוושינגטון. כשהתחתנו, אמא שלו הייתה מאוד חולה. הדבר הראשון שעשינו שם היה להקים סניף של בני עקיבא. אנשים אז לא ידעו אפילו שקמה מדינת ישראל. השליח הראשון בארצות הברית היה הרב חיים דרוקמן, הכרנו אותו ומאז הייתה בינינו חברות לכל החיים. בעלי פעל באותה שנה רבות. חברות שלי אמרו 'עד שהגעתם, לא ידענו מה זה ארץ ישראל'. לא למדו על זה, אפילו בבתי ספר יהודיים. אני אומנם גדלתי בבית מאוד ציוני, אבל ההורים של בעלי לא היו כאלה. אמא שלו לפני מותה אמרה לנו: אל תלכו לפלשתינה, מה רע לכם באמריקה?". כתוצאה משנת השליחות שעשו בני הזוג עלו לארץ 800 יהודים (כמחציתם חזרו לאחר מכן לארצות הברית). "בעלי מאוד השפיע על החיים הרוחניים במקום, ואני עבדתי איתו", היא מוסיפה בצניעות. כשבני הזוג עלו לארץ, עבד בעלה כמנהל תיכון בכפר הרא"ה, והיא לימדה בבית הספר. "למדתי בקולג' אנגלית, והשלמתי את הלימודים בארץ. כשנולדו הילדים הפסקתי ללמד, וחזרתי רק כשהילדה הצעירה ביותר התחילה ללכת לגן. באותה תקופה נשים לא עבדו. לא היו מעונות, התחילו ללכת לגנים בגיל חמש". השניים המשיכו בעבודה בכפר הרא"ה עד שהרב נריה שלח אותם למשימה הבאה. "הוא בנה בבאר שבע בניין ישיבה מפואר ולא היו שם תלמידים. הייתה לי אסתמה, והרב נריה אמר לבעלי: קח את אשתך, ותראו מה קורה עם הישיבה. באר שבע טובה לאסטמה..." שושנה צוחקת. "בעלי חזר לרב נריה ואמר לו: טוב, אין תלמידים - אפשר לסגור את המקום. ואחרי חמש דקות הוסיף: אז אני אקח את זה". בשנה הראשונה בעלה נסע מדי שבוע מכפר הרא"ה לבאר שבע. הוא היה נוסע בתחילת השבוע וחוזר בימי שישי שעה לפני שבת, כשהיא נשארה בכפר הרא"ה עם הילדים. "אני תמיד הייתי שותפה לשליחות שלו. מה שהיה צריך לעשות - עשיתי". אחרי שנה הם עברו לבאר שבע. "בעלי ניהל את הישיבה התיכונית ובמקביל פתח את האולפנה בערד. הוא היה דמות עם הרבה מרץ". כששושנה מספרת על הקמת האולפנה היא שוב צוחקת: "איך קמה האולפנה? באו אליו אנשים מערד, הימים היו לפני ששת הימים, וביקשו ממנו להקים אולפנה דתית. בהתחלה מצאו מנהל לאולפנה אבל הוא עזב, ואז בעלי אמר: טוב, אז אני אנהל את זה... במשך שנה שלמה נסענו שבת לערד, שבת לבאר שבע". במקביל התפתחה גם השליחות המקצועית של סילברט עצמה. "גדלתי במשפחה שבה האחים שלי היו מורים. ההוראה הייתה לי דבר מאוד טבעי", היא מספרת על המשיכה שלה למקצוע, "אבל בעיקר בבני עקיבא קיבלתי את הרצון ללמד". היא מספרת על שנות הוראת האנגלית באולפנה בערד, במקיף בבאר שבע, בבית צעירות מזרחי. בבאר שבע השניים גם עסקו בעבודה עם עולים מברית המועצות ובקירובם לתורה ומצוות. כשהייתה בת 43 נפטר בעלה ממחלה. הם גרו בקמפוס של עובדי הוראה. "היה שם קשר הדוק בין השכנים. אני זוכרת ששכן אחד לקח אחריות על הילדים ומאוד עזר בתקופה הקשה". הבנות שלה גדלו בתוך חבורת הילדים. "הקהילה מאוד עזרה. עוד כשישבתי שבעה הודעתי למנהלת שאני חוזרת ללמד, ויומיים אחרי כן הייתי בכיתה. ידעתי שזה מה שאני צריכה לעשות, זה מה שבעלי היה רוצה שאעשה. אז חזרתי". שושנה בחרה להמשיך לחיות בבאר שבע וללמד בדרום. "בעלי פתח את הישיבה ואת האולפנה, הרגשתי חלק, רציתי לעזור להם לגדול ולהתפתח. כשהייתה חסרה מורה לאנגלית, אני הצטרפתי. ידעתי שהוא רוצה להקים מוסד, וצריך שיהיו מורים טובים וקבועים, מורים שעובדים מרצונם, מורים שיישארו ולא יברחו", היא אומרת בעיניים בורקות. "אני זוכרת סיפור של מורה באולפנה בערד שקיבלה עבודה יותר טובה ובאמצע השנה עזבה את העבודה. שנינו אמרנו 'זה לא ייתכן!' אז אני לקחתי את מקומה. זו הייתה הרגשה של שליחות". סבתא יאללה נכדיה של סילברט קוראים לה "סבתא יאללה", כי היא תמיד מניעה אותם הלאה: "בואו נתקדם, בואו נספיק עוד משהו". עם המוטו הזה לחיים המשיכה סילברט גם לתחנה הבאה בחייה. כשעזבה את באר שבע ועברה לירושלים הייתה כבר אחרי גיל פרישה, אבל בחרה להמשיך ללמד. "יש לי הרבה מרץ. אני תמיד אומרת שאם היה ריטלין כשהייתי קטנה, אני בטוח הייתי מקבלת", היא אומרת בהומור עצמי אופייני, ומוסיפה: "הבדיחה הגדולה היא שאני לא פורשת. לא מזמן הישיבה עשתה מסיבה לכל הפורשים. אחד הפורשים היה תלמיד שלי כשהיה בכיתה ו'", היא אומרת בצחוק מתגלגל. יש דברים בהוראה שלך שהשתנו עם הגיל? "כשהייתי מורה צעירה הקפדתי על דברים אחרים, אך עם הזמן תוכנית המשרד השתנתה ונתנה למורים מרחב. אני יודעת שאני מקלה היום, זה אולי חיסרון אצלי, אבל חשוב לי שהם יעברו, שהם יצליחו", הם משתפת בכנות. בירושלים היא לימדה באולפנת צביה ובישיבה לצעירים, שבה היא מלמדת עד היום. "אני מאוד אוהבת את הישיבה וללמד את התלמידים. אני יודעת שאני עוזרת לתלמידים באנגלית, ועוזרת להם לקבל תעודת בגרות, בלי זה אין להם עתיד בחיים. לפעמים זו הבגרות המינימלית, אבל אני מרגישה שזה חשוב, כי אני רוצה שהם יתקדמו בחיים. אני אומרת להם את זה כל הזמן", היא אומרת בנחישות. "לפעמים אני פוגשת תלמיד מאוד חלש, ואומרת לו: אתה לא רוצה? אל תלמד, אבל בגרות לא תהיה לך". היא משתפת בסיפור על תלמיד שהגיע בכיתה ט' והכריז שהוא רוצה כל החיים ללמוד בישיבה גבוהה ולכן הוא לא צריך אנגלית. ההורים לחצו עליו, אפילו הסבתא שלו, אבל הוא לא רצה. "אני לקחתי אותו בידיים. הוא הגיע אליי הביתה, למד, התקדם ועבר בגרות בהצלחה. עד היום אני עוקבת אחריו, וזה עשה לי טוב לראות שהוא השתכנע והצליח. בהמשך הוא בעצמו שכנע תלמידים צעירים יותר להתגייס ללמידה". אצל סילברט, כאמור, הבית והעבודה הם היינו הך. ביתה משמש אבן שואבת גם לתלמידים ממוסדות נוספים שגוררים פער באנגלית ובאים לעשות אצלה את ההשלמות. אחד הטקסים שנוסדו בביתה הוא החגיגה לאחר הבגרות באנגלית: התלמידים באים לחגוג איתה בביתה, מזמינים פיצות, מדברים על החוויות שצברו במשך שנות התיכון ובעיקר מכירים לה טובה. "לא כמו מורה, כמו אמא" את מלמדת כבר עשרות שנים עם ניצוץ בעיניים. איזה טיפ את יכולה לתת למורים שנשחקים בעבודה? שושנה סוברת שהדבר הכי חשוב הוא הקשר האישי עם התלמידים. "לפעמים תלמיד עובר משבר ואני מעודדת אותו, מדברת איתו, מזמינה אותו אליי הביתה. מבררת אם יש משהו מסוים שמציק לו, אם אפשר לעזור לו. אני מכירה אותם בשמות, ואת הקשרים המשפחתיים. אני מכירה את מערכות הקשרים: חברים, קרובים של קרובי משפחה, בני דודים של בני דודים. אני מלמדת בנים של תלמידים". שושנה דואגת לא רק לאנגלית, היא נמצאת בקשר גם עם היועץ בישיבה ומנסה להבין מי התלמיד שנמצא מולה, מה הסיפור שלו ואיך אפשר לרתום אותו ללמידה. "חשוב שלנגד עיני המורים יעמוד תמיד עתיד התלמידים, כי הם קובעים את עתידם". הרב דוד שמחון, מנהל התיכון בישיבה מזה 30 שנה, זיהה בה את הנחישות והרצון ללמד אנגלית ואת אמונתה בתלמידים. "מבחינתי היא המורה הכי צעירה בישיבה", הוא מעיד, "היא דוחפת את התלמידים, לא מוותרת עליהם. מעבידה אותם קשה, דורשת עבודות. היא לא מתנהלת איתם כמו מורה, היא כמו אמא שלהם, מקשיבה ודואגת. היא מאמינה בהם ואומרת: אתה תעבור בגרות, אני מאמינה בך, וזה עובד. תענוג לראות מורה שההוראה שלה היא שליחות נטו". הוא מספר על תלמיד שהגיע לכיתה י"ב לאחר שלא למד אנגלית בשנות התיכון. למרות הפער שושנה אמרה לו: "תחליט שאתה רוצה ללמוד - ואני מבטיחה לך שאני אעזור לך", והוא למד איתה והשלים את הפער. למרות גילה המתקדם, גם בימי מגפת הקורונה שושנה יצאה ללמד. "יש לי חברה שאומרת: תגידי להם שגיל לא קובע!". ההוראה החייתה ושימחה אותה באותם ימים. "אני לא מבינה איך הצלחתי להיות בתקופות הללו לבד, לעשות ליל סדר עם השכנה בלי ילדים, בלי משפחה?" היא תוהה בקול. לא מזמן היא קמה מאבל על בתה. "היא נפטרה צעירה, אבל השאירה משפחה לתפארת". אך שושנה לא נותנת לכאב להכריע אותה: "אני מזמינה את הילדים שלה לשבת. בכל שבת מגיע אליי זוג נכדים אחר. יש תור מסודר, יש 45 נכדים נשואים. אני מכינה הכול ושולחת לנכדים אוכל. יש לי בעיה עם הליכה, אני הולכת עם הליכון, וזה דבר חדש. אבל בבית אני עושה הכול. כל בוקר הולכת לבריכה ומטיילת עם ההליכון". מה החלום שלך? "החלומות שלי לעתיד הם להמשיך ללמד כמה שאני יכולה. להמשיך לארח את המשפחה, להמשיך לבשל להם". שושנה מראה בגאווה חוברת שהוציאו בני משפחתה ומספרת את הסיפור המשפחתי. היא מסבירה שהפסוק "קטונתי מכל החסדים... עתה הייתי לשני מחנות" הוא המוטו המשפחתי. "בעלי ואני עלינו לארץ שנינו לבד, ועתה היינו לשני מחנות, ברוך השם אנחנו מונים מאתיים נפשות". ***