מכתב הכלכלנים. מכתב הטייסים. מכתב הארכיאולוגים. מכתב שכבה י"ב של בי"ס עתידים ביישוב מעלות דפנה דרום. הוצפנו בחודשיים האחרונים במכתבי מחאה רנדומליים, כמעט כולם נגד הרפורמה. נראה כאילו אין איש שמאל שמכבד את עצמו ולא חתם לפחות על שניים שלושה מכתבים.
יש לי שתי בעיות עם עודף המכתבים, וזה בהנחה שאין ממש מי שטורח להדפיס את כולם וממילא לא נכחדים כאן יערות גשם לחינם.
הבעיה הראשונה היא העדר העיסוק במהות: אף אחד מהמכתבים (כמעט) לא מנסה, וגם לא יכול, להסביר ממה הוא חושש בעצם. איפה עשויה להתרחש פגיעה בדמוקרטיה? האם העצמאות של מדינת ישראל תלויה בהרכב הועדה למינוי שופטים? האם זכויות האדם שלנו מתמצות בחברותם של עוה"ד אפי נוה ואבי חימי באותה ועדה?
כשאתה דוחק לקיר את מובילי המחאה, או סתם תומכים מן השורה שלה, הם מתחילים להתבלבל. ובצדק. כמעט בלתי אפשרי להסביר איך דיקטטורה של קומץ שופטים בלתי נבחרים הופכת לכלל זהב דמוקרטי, בזמן שאף מדינה שמכבדת את עצמה בגלובוס לא אימצה את השיטה המוזרה הזו.
הם ינסו להסביר שאנחנו שונים מהמצב בארה"ב, משום שאין לנו חוקה, אין לנו שני בתי נבחרים ואין הגבלת כהונה על ראש המדינה. הם ישכחו לציין שכל המאפיינים האלו קיימים גם ברוסיה של פוטין, אכן, דמוקרטיה למופת.
הנקודה היא כמובן שדמוקרטיה, לפני כל דבר אחר, היא ריבונות העם, ויותר מכל דבר אחר, היא מושפעת מחינוך ומאופי אזרחי. אם יקומו מחר מוסדות דמוקרטיים לחלוטין בצפון קוריאה, היא עדיין תישאר דיקטטורה, ומנגד, גם אם הממשל האמריקני ישנה מהמסד ועד הטפחות את תהליך בחירת השופטים אצלו, הוא יישאר דמוקרטי לחלוטין.
וכאן אנחנו מגיעים למכתבים: חותמי המכתבים מאפשרים למתנגדים את הלוקסוס לוותר על שלב ההיגיון והנימוקים. אם יש חתימות של פלוני ושל אלמוני ושל פלמוני, אז בטח הם יודעים משהו שאנחנו לא. אם מיטב הכלכלנים אומרים שהרפורמה תפגע בכלכלה, למה לקרוא את השורות הקטנות עם הסייג הקטנטן של "בכפוף לפגיעה בדמוקרטיה"?
זו כאמור הבעיה הראשונה של המכתבים, העדר מהות ותוכן (למעט אותם מכתבי פרווה שקוראים רק להידברות, הידברות זה תמיד דבר יפה וטוב). הבעיה השנייה היא העניין הקטן הזה ושמו דמוקרטיה.
יותר ממאה שנה אנחנו מכירים את הכלל הוותיק של One man, one vote. הרעיון פשוט ביסודו, בדמוקרטיה קיים שוויון בחלוקת הכוח השלטוני. הקול של טייס שווה לקולו של הטייח, הפתק של הרמטכ"ל בקלפי, זהה במשקלו לפתק של נהגו. איש אחד, קול אחד.
המכתבים מנסים לערער בדיוק את התזה הזו, גם אם לא נישען על רעיונותיו של הד"ר האהוב עלי אבישי בן חיים, המסר העולה מהם הוא שיש שווים ויש שווים יותר.
אתם, אזרחי ישראל, אמנם תמכתם ברפורמה ברוב מוחלט ומוצק, קובע כל אחד מאותם ממכתבי המחאה, אבל מה אתם יודעים בכלל? הקול שלכם לא נחשב מספיק. אנחנו, החתומים מטה, שווים יותר ולכן כדאי לכם להתייחס אלינו ברצינות יותר.
ובינינו, למה יש להתייחס ברצינות לדעתו של בוגר 8200 יותר מדעתו של ג'ובניק? ממתי משקלו של פסיכולוג בהבנת מדע המדינה שלנו גדול ממשקל המטופל שלו? אם אנחנו מתייחסים ברצינות למכתבים, נותנים להם משקל ומתעסקים בהם, אנחנו בעצם מסכימים בחוסר שימת לב לקבל את ההנחה שבדמוקרטיה שלנו יש אזרחים, אבל יש גם אזרחים סוג א'.
וזה חברים וחברות, תמצית כל הסיפור.
---
אברהם (אבי) גרינצייג הוא יועץ אסטרטגי ופרשן פוליטי