1.
לפי מידת הדין, האמת והצדק, הרפורמה המשפטית של יריב לוין ושמחה רוטמן צריכה לעבור כפי שהיא, למעט מספר עיזים שיש להניח שמלכתחילה הוכנסו על מנת להוציאן בהמשך.
כך למשל, די ברור שהמספר של 15 שופטי בג"ץ מתוך 15 שנדרש כדי לבטל חוקים, נכתב מלכתחילה כדי להתפשר בהמשך על מספר קטן במקצת. כי לקבוע שאפשר לבטל חקיקה רק בהחלטה פה אחד של כל שופטי בג"ץ, זה לא שונה בהרבה מלשלול לחלוטין את סמכות פסילת החוקים על ידי השופטים. ואם גם במקרה נדיר של החלטה פה אחד עדיין יהיה אפשר להתגבר על הפסילה על ידי 61 חברי כנסת, מי ירצה ויטרח לבזבז על הדיון הזה זמן שיפוטי יקר של כל שופטי בית המשפט העליון? לכן די ברור שמדובר בעז.
לאיזה רוב בקרב השופטים אפשר והגיוני לרדת? זו כבר שאלה קשה. לאור נטייתם רבת השנים של שופטי בג"ץ להכריע פה אחד או כמעט פה אחד ברוב הסוגיות, נראה שקשה להסתפק ברוב של שני שלישים. אפשר אולי להסכים על רוב של 12 שופטים, או לכל הפחות 11, שיידרש כדי לבטל חוקים.
2.
אשר לפסקת ההתגברות, כבר כתבתי בעבר שלא נראית בעיניי דעתם של מי שמוכנים לוותר עליה. מדוע? בגלל החשש שהרוב הנדרש לביטול חקיקה יהפוך לאות מתה באמצעות קנוניה שירקמו ביניהם השופטים. כבר היינו בסרט הזה כאשר איילת שקד ביקשה להתעלם ממנהג הסניוריטי ולא לבחור בשופטת הוותיקה מכולם, אסתר חיות, לנשיאת בית המשפט העליון. כדי לסכל את יוזמת שרת המשפטים עשו השופטים יד אחת והסכימו שמלבד חיות, איש מהם לא יגיש את מועמדותו לתפקיד נשיא בית המשפט. כך לא נותרה ברירה לשרת המשפטים ולוועדה לבחירת שופטים שבראשותה אלא לבחור בשופטת חיות. בדומה לכך, יש לחשוש שהשופטים יסכמו ביניהם על שיטה שתאפשר להם לבטל חוקים ברוב קטן יותר מזה שהכנסת תחליט עליו. לאחר שיקיימו סיבוב ראשון בלתי רשמי וחשאי שבו כל אחד מהשופטים יביע את עמדתו, הם יתכנסו לסיבוב שני רשמי שבו חלק מבעלי דעת המיעוט יעבירו את הצבעתם לצד השני ויעניקו לו את הרוב הדרוש.
האם אפשר לבטוח בשופטים שלא ינהגו כך? לטעמי, התשובה שלילית. ולכן חייב לבוא קו הגנה נוסף של פסקת התגברות, שתאפשר לכנסת להחזיר לתוקפם חוקים שבג"ץ ביטל. האם אפשר להתפשר ולהסכים שהרוב הנדרש לכך יהיה של יותר מ־61 חברי כנסת? באופן עקרוני הדבר לא רצוי, וגם יפתח פתח לסחטנות של חברי כנסת סוררים מהקואליציה שידרשו תמורה להצבעתם בעד ההתגברות. אבל אם זה מה שירגיע לפחות חלק מסערת הרוחות, הטלטלה והאיבה הפנימית שמתנגדי הרפורמה הצליחו לחולל - יש מקום להסכים לרוב של 62 חברי כנסת, מקסימום 63. ודאי שלא יותר מזה.
3.
ובנוגע להרכב הוועדה לבחירת שופטים, הדרישה ליחס כוחות שוויוני בין הקואליציה לאופוזיציה מופרכת לחלוטין. איזה היגיון יש בדרישה שכוחו של המיעוט לא ייפול מכוחו של הרוב? ולמה שהאופוזיציה לא תדרוש שגם ועדות הכנסת יורכבו באופן פריטטי?
בכלל, בנושא חוסר האיזון בהרכב בית המשפט העליון, שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים הוא פתרון חיוור למדי ורק לטווח הארוך. הרי גם אם שר המשפטים לוין לבדו ימנה את כל השופטים, יעברו עוד שנים רבות עד שהרכב שופטי בג"ץ ישקף באופן אותנטי את מנעד השקפות הציבור, כפי שהן באות לידי ביטוי בבחירות לכנסת. שהרי מינוי של שופטים חדשים נעשה רק במקביל לפרישתם של שופטים מכהנים, מה שאומר שבתקופת כהונתו של לוין, שלא ברור כמה זמן תימשך, יתמנה רק מספר מצומצם של שופטים. וכבר הערנו על הטעות בתפיסה הגורסת כאילו שופטים שמרנים מימין יכולים לאזן שופטים אקטיביסטים משמאל. רק שופט אקטיביסט מימין, שמתערב בהחלטות הרשויות ומפרש חוקים בחופשיות על פי תפיסה יהודית־לאומית, יכול להיחשב כאיזון ראוי לשופטים משמאל, שפסיקותיהם נגזרות ישירות מתפיסת עולמם הפרוגרסיבית תוך רמיסת סמכות הרשות המבצעת והמחוקקת, לשון החוק וכוונת המחוקק. כמדומה שעד כה רק השופט המנוח אדמונד לוי היה שופט אקטיביסט מימין במידה שיכולה להיחשב שקולה לאקטיביזם הפרוגרסיבי של אהרון ברק, דורית בייניש, אסתר חיות, מני מזוז, עוזי פוגלמן או דפנה ברק־ארז. הדרך היחידה להשיג בטווח הקרוב בית משפט ראוי ומאוזן היא לפזר את ההרכב הקיים ולהרכיב אותו מחדש, או להקים בית משפט חדש לחוקה בהרכב מאוזן ולהשאיר להרכב הבלתי מאוזן הקיים רק את סמכותו כערכאת ערעור אחרונה.
מתן יתרון לקואליציה בוועדה לבחירת שופטים היא אפוא המינימום ההכרחי שספק אם אפשר להסתפק בו ובוודאי שאי אפשר לוותר עליו.
4.
אז מדוע בכל זאת רצוי לחתור לפשרה? למען השלום הפנימי והפחתת האיבה בתוכנו, וכדי לצמצם את הנזק הכלכלי, המדיני וכעת גם הביטחוני שנגרם בשל ההתנהלות המופקרת וחסרת האחריות שמרשים לעצמם לנקוט אלה שבעיניהם מהות הדמוקרטיה היא עריצות המיעוט כלפי הרוב. הם טועים, חלקם בזדון וחלקם בשגגה, אבל למרבה הצער הממשלה לא מצאה את הדרך ההסברתית הנכונה לעמוד מול הנחשול המטורף הזה, ולכן אולי לא תהיה ברירה אלא להתפשר עם אלה מהם שבאמת מעוניינים בפשרה.
לא ברור באיזה אחוז מדובר מתוך כלל משתתפי ותומכי האנרכיה המשתוללת. די ברור שעבור חלקם ההפגנות הפרועות הן המטרה, והרפורמה המשפטית היא רק התירוץ. הם חותרים לפירוק הממשלה והדחת נתניהו בקדנציה הזאת, בדיוק כשם שחתרו לכך בקדנציות הקודמות. ועדיין, אין ספק שבין המוחים והמפגינים יש גם מי שהתבהלה שלהם היא אותנטית, גם אם חסרת יסוד והזויה. עם אלה נכון וראוי לנסות להגיע לפשרה, שקבלתה אמנם לא תשים קץ להפגנות אבל תוריד משמעותית את הנזק ואת גובה הלהבות.
הרטוריקה השקרית שמדברת על כינון דיקטטורה והאיומים במלחמת אחים, מיטוט הכלכלה וסירוב פקודה בצה"ל לא עושים חשק להתפשר עם מי שנוקטים באמצעים שלוחי רסן מסוג זה. קשה שלא לחוש שמדובר בכניעה לסחטנות אנטי דמוקרטית. אבל לצד מידת האמת והצדק קיימת גם מידת החסד והשלום, וכשמדובר בשסע שעלול לקרוע את החברה הישראלית, אשרי אדם מפחד תמיד. הניסיון להגיע לרפורמה מוסכמת מצדיק פשרה, בתנאי שזו פשרה שתמתן את השינוי אבל לא תהפוך אותו לחסר משמעות.
אם יימצאו לכך פרטנרים, במערכת הפוליטית או אפילו רק מחוצה לה, מוטב. אם לא, לפחות יהיה ברור איזה צד מעוניין בשלום ואיזה צד מחפש ריב ומדון.
5.
בשולי הדברים: כאשר היועץ המשפטי לממשלה לשעבר אביחי מנדלבליט קובע שאם הרפורמה תעבור בכנסת יהיה על שופטי בג"ץ לבטל אותה, ראוי לציין כי סביר מאוד שדבריו החריפים והמסוכנים, שאם יתקבלו עלולים להביא את ישראל למשבר חוקתי, נגועים באינטרסים אישיים.
מאז מינוי של מאיר שמגר לתפקיד היועץ המפטי לממשלה בשנת 1968, כמעט כל מי שכיהנו בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה התמנו מאוחר יותר לשופטים בבית המשפט העליון. מלבד שמגר מדובר בשופטים אהרון ברק, יצחק זמיר, אליקים רובינשטיין ומני מזוז. היוצאים מן הכלל הם רוני בר־און, שכיהן כיועץ המשפטי לממשלה יומיים בלבד, מיכאל בן יאיר, שנחשב בעיני רבים ליועץ המשפטי לממשלה הגרוע ביותר שכיהן כאן, ויוסף חריש ויהודה ויינשטיין, שהיו מנועים מלהיבחר מפאת גילם המבוגר.
מנדלבליט רק בן 59 ויכול עוד לכהן תקופה נאה בעליון, אבל הוא יודע שבוועדה לבחירת שופטים בשליטת הקואליציה אין לו שום סיכוי להיבחר. אם בג"ץ יבטל את חוקי הרפורמה, ובכללם את החוק המתוכנן להרכב הוועדה לבחירת שופטים, הדבר ישרת באופן ברור את הסיכויים של מנדלבליט למינוי שכמעט כל משפטן במעמדו כוסף אליו. אילו מנדלבליט היה עדיין בתפקיד ציבורי, ייתכן שנקיטת עדה תוך ניגוד אינטרסים שכזה הייתה ראויה להיחשב לעבירה של הפרת אמונים. מכיוון שהוא כעת אזרח פרטי, לא נותר אלא להעמיד את דבריו בקונטקסט הנכון.
לתגובות: [email protected]
***