בימים אלה מצוין מלאת עשור לפטירתו של הרב מנחם פרומן ז"ל. מאז פטירתו רבו המיזמים החברתיים והציבוריים שקמו לזכרו, ביניהם גם אנסמבל תיאו-טרון המבקש לחבר בין תיאטרון למקורות יהודיים. מייסדת התיאו-טרון, נתנאלה תירוש, מעלה בימים אלה בתיאטרון החאן הירושלמי את ההצגה 'אדל' על פי ספרה של יוכי ברנדס אודות קורות בתו של הבעל שם טוב.
על הבחירה להמחיז דווקא את 'אדל' מספרת תירוש: "זה היה כמו גילוי. ישבתי בשיעור בשבת והרב דיבר על הספר אדל. עד אותו זמן לא קראתי שום דבר של יוכי. הוא אמר שהיא עשתה מחקר מאוד מעמיק. זה סקרן אותי, הלכתי לסטימצקי, קניתי ספר, פתחתי אותו וראיתי הקדשה של יוכי ברנדס בכתב ידה. ראיתי בזה סימן, נבלעתי לקריאה, קראתי בלי הפסקה".
"הפתיע אותי החיבור עם יוכי ברנדס. האפשרות לפגוש דמות מיתית עבורי, כזו שלקוחה מהדף האחורי של עלוני פרשת השבוע, אגדה רחוקה שמנגישה את הדמות. התאהבתי בה והפתיע אותי שאני יכולה לחוש תחושות ורגשות של דמות שהיא מושג, כמו הבעל שם טוב. פניתי ליוכי שמאוד התרגשה. היה לה קשר עם הדסה פרומן והיא נתנה לנו את ברכת הדרך. היתה בה נדיבות לב של יוצרת בשלה שנמצאת בסטטוס אחר ובכל זאת מוכנה לשתף פעולה עם תיאטרון צעיר.. הייתה כאן דרך ארוכה ויוכי הייתה סמן של יציבות שהדבר יקרה, והנה, ברוך ה' זה קרה".
על בימת ההצגה ניתן לפגוש חיבור בין שחקנים שמגיעים מפינות שונות של העם, מה שאולי מאפיין גם את דמותו של הרב פרומן, ואנחנו שואלים את תירוש אם העבודה עם שחקנים שונים כל כך באה לידי ביטוי באופן העבודה על היצירה הבימתית.
לדבריה החיבור הזה הוא למעשה חלק מה-DNA של התיאו-טרון, משחק מילים שהרב פרומן עצמו יצר כששילב בין תיאולוגיה לתיאטרון. "מראשית הדרך היה ברור שלא תהיה כאן עשייה מיגזרית. יש כאן תשוקה לעבוד מתוך אוצרות הרוח היהודיים ולעשות מעין גאולה של התיאטרון ולחבר אותו למקורות הדתיים שלו, שהרי תיאטרון נולד ביוון כחלק מהסל של עבודה זרה וכאן נעשה תיקון לדבר הזה והחזרה למקורותיו הדתיים של התיאטרון על צד הקדושה. היה ברור שהמרחב שנרצה לעסוק בו הוא תורה, אבל כשרוצים לפתוח את השיח לכלל ישראל, כי התורה שייכת לכולם, מה שנוצר במרחב שלנו הוא הרכבים של יוצרים שמגיעים מכל הקשת ונאספים לכדי יצירת אמנות אחת. המסע הזה מעורר קונפליקטים ושאלות לצד השיח הפוליטי שנכנס בינינו, השחקנים, מאחורי הקלעים וכשמתמודדים עם תכנים שנוגעים לאופי היצירה".
על מנת להתמודד עם מושגים שנכללים בספר ובהצגה ונראה שאינם ברורים היום לאף מגזר, כמו עליית נשמה, שדים ומלאכים, נדרש גיוס של הרבה הקשבה וסקרנות. "יש כאן מרחב משותף שעומדים מאחוריו באמת, ולא רק כקריצה ורצון להכתיב חוקים על האחר, אלא מרחב אמיתי, וכשזה קיים נוצרים קשרים עמוקים של הזדמנות, וגם מי שאין להם רקע נכנסים למעגל הזה, גם מי ששמעו על הבעל שם טוב לראשונה רק כשהזמנתי אותם להופיע, ורק לאחר מכן קראו את הספר ונכנסו פנימה גם במפגשי לימוד שבהם הם פגשו חלקים מתורתו".
אדל, בתו של הבעש"ט, אומרת נתנאלה תירוש, היא למעשה פילטר ספרותי על מנת לספר את סיפורו של אביה, ועם זאת במקרה זה ניתן היה לבצע תחקיר שליקט מידע אודות הבת, שבאופן נדיר מוזכרת בסיפורי הבעש"ט בחסידויות השונות. סיפורים אלה, היא מציינת, מופיעים בגרסאות שונות בחסידויות שונות והחוקרים בוחנים אם מדובר באירועים שונים או רק בדגשים שונים של חסידויות שונות.
"יוכי סיפרה שהיא התאמצה כדי לתת כאן קול נשי, אבל הוא מבוסס באופן מעורר עניין וסקרנות. ניכר מהסיפורים שיש הערכה כלפיה. אין הרבה נשים שמסופרות באופן שכזה. ברור שבכתיבת פרוזה יש הרבה מהדמיון של הסופרת, אבל כשבאתי לעשות את העיבוד יחד עם המחזאי נדב סדקה, הטרידה אותי השאלה מה כאן מבוסס על הדמיון ומה אותנטי ובכל מקום שחשבתי שאת זה היא המציאה לצורך הדרמה, בדקתי וגיליתי גרעין של סיפור ב'שבחי הבעש"ט'. כך שיש כאן דמות עלומה שרוב המידע שקיים הוא על אבא שלה ויש כאן הרבה מעולמה של יוכי נשזר בדרמה, אבל זה במינון של יצירת אמנות שמייצרת חוויה חדשה. יש כאן הזדמנות לחוות נתח בעל משמעות היסטורית ורעיונית סביב מהפכת החסידות של הבעל שם טוב מתוך החוויה שמחברת אותנו לדברים".