נפתח בגילוי נאות, אף פעם לא הבנתי את ההתלהבות הגדולה מזוהר ארגוב. נכון, יש לו קול יפה והכמה שירים שלו ששמעתי ביוטיוב היו מוצלחים למדי, אבל להרבה זמרים יש קול יפה ושירים טובים.
מה הפך דווקא את זוהר למלך? אף פעם לא הבנתי עד שאתמול בר צברי נתן לי את התשובה.
צברי, זמר מצליח בפני עצמו שחתום על להיטים כמו 'ג'וני' ו'מה בלילות', חבר לתזמורת אלמוגרביה – התזמורת האנדלוסית של מעלות תרשיחא בניצוחו של אוריין שוקרון – ולזמרות אביבה אבידן ומאיה אברהם להופעה שאין שום דרך אחרת לתאר אותה חוץ מחגיגה של נוסטלגיה ים תיכונית.
עבור הצעירים הרבים שהיו באולם, ואני בתוכם, זו הייתה הפעם הראשונה שהם שומעים בלייב את הקלאסיקות המוכרות של זוהר, אהובה עוזרי, פיירוז ושושנה דמארי. ומה אני אגיד לכם, לראות את הקהל רוקד לצלילי מרלן שלי מרלן או עוצם עיניים ושר בדבקות את צלצולי פעמונים זה משהו שלא רואים כל יום. גם לא ביוטיוב.
המופע, שנקרא 'הפרח בגני' על שם שירו של זוהר ארגוב, ערבב בלי בושה בין הווה לעבר, בין ביצועיים תזמורתיים מופלאים במורכבותם לשירים של שלושה אקורדים, ובין מחוות לענקי העבר ואבידן בתוכם לשירים עכשוויים של צברי ואברהם. כי אחרי הכל, המנגינה תמיד נמשכת.
בית העם בירושלים היה המקום שנבחר להשקת המופע. אותו היכל היסטורי שעל במתו התחילו אמנים רבים כל כך את דרכם, ובהם אבידן עצמה שגם חגגה אתמול את יום הולדת ה-70, אך שלנצח יהיה מקושר בתודעה הציבורית עם משפט אייכמן שגם הוא התנהל בין כתליו.
300, אולי 350 איש ישבו באולם הקטן, מודעים היטב לעובדה שהם חלק מתופעה בהתהוות. שפעם הבאה שהמופע הזה יעלה כבר יידרשו לפחות פי שניים מקומות באולם, ושתוך שנה-שנתיים ייתכן שגם היכל התרבות בעצמו כבר לא יספיק לכל מי שירצו לקבל גם הם מטעימת הנוסטלגיה שחולקה אתמול בשפע.
טעימה שהוכיחה את אמירתו הידועה של מארק טווין שההיסטוריה אולי לא חוזרת על עצמה, אבל, כשהיא מלווה בנגינה המופלאה של תזמורת אלמוגרביה ובעיבודים של אוריין שוקרון, היא בהחלט מתחרזת.