מצילנו מידינו

ייקח כנראה הרבה זמן כדי להבין מה היה לנו פה בשבועות האחרונים, והניתוח שלי לא טוב משל כל אחד אחר, אבל פטור בלא כלום אי אפשר, אז הנה על קצה הכפית. כמו רבים קיוויתי שיהיה שינוי בכוח המופרז של בג"ץ, כמו רבים אחרים קיוויתי שייווצר איזה תמהיל מדויק של רפורמה מצד אחד ואחריות לאומית מצד שני, חקיקה כזו שתצליח לעבור בלי לשבור, גם בלי להישבר בדרך. זה לא קרה בינתיים מהרבה סיבות, ואולי יהיה נאיבי לחשוב שזה יקרה בקרוב, אבל אני בוחר להיות נאיבי וגם לחלוק איתכם כמה מחשבות.

הדגל שלנו

כאלה הפגנות עוד לא היו לנו, משני הצדדים מניפים את אותו דגל. למען האמת, משני עברי המתרס יכולים גם לקרוא את אותה קריאה: "ד־מ־ו־ק־ר־ט־י־ה", נשאר רק ויכוח קטן־גדול, מהי דמוקרטיה אמיתית ומה המשמעות של הדגל. ואף שהוויכוח הזה רחוק מהכרעה, מעודד אותי ששני הצדדים מניפים את אותו הדגל. מישהו באירופה התבטא שמעולם לא ראה אנשים מפגינים נגד הממשלה עם דגל המדינה ביד. אולי אנחנו בכל זאת קצת אור לגויים. אפילו כשחשוך לנו מאוד.

איפה יתנהל הוויכוח

הבעיה עם הדיון על דמותה של המדינה, דיון שקשה להפריז בחשיבותו, הוא שאין לו באמת איפה להתרחש. מפני שכדי לנהל ויכוח מפרה צריך שני צדדים שידונו ביניהם, ובאמת שני הצדדים דנים לכאורה, אבל הכול רק לכאורה. בכנסת כל אחד נואם בלהט וצורח בזעם בנאום של חברו. לא שמישהו ציפה ששם יתנהל דיון ענייני, אבל סגנון הוויכוח בכנסת השפיע על כל הדיונים – בתקשורת נובחים זה על זה, כך קורה אפילו בווטסאפ השכונתי, לפעמים המשפחתי. איש לא מקשיב, דבר אינו מורכב, הכול שחור ולבן, ובירור אמיתי לא קיים בשום מקום. וכבר נמאס לאנשים לשמוע התקוטטות עם הצד השני, כך שכל אחד פשוט מתכנס עם ערוצי השידור שלו שמביאים את הדעות שלו עצמו, אלה שהוא כל כך אוהב מראש. אבל הדיון הזה צריך להתנהל ומוכרח להתנהל, וחייבת להימצא הדרך לנהל אותו. כשלעצמי אני שש לנהל את הדיון הזה, אני בטוח שזה חלק מההתבגרות שלנו, שאין מנוס מלקיים אותו והכול מצביע על כך. וכן, זה עשוי להיראות כמו גיל התבגרות, לא המראה הכי אסתטי לפעמים, אבל ככה, רק ככה, מתגבשת זהות.

לא תהיה מלחמת אחים

כבר כתבתי פה בעבר שאני מציע להוציא משימוש את הביטוי הנורא "מלחמת אחים", לא לאיים בו, לא לנפנף בו, אפילו לא להזהיר מפניו, כי הבעיה בביטויים מעין אלה שבהתחלה הם מפלצתיים ומטורפים לכל הדעות, וככל שעובר הזמן ומתרגלים לגלגל אותם על הלשון הם נעשים נסבלים, ולבסוף מישהו עלול להתרגל, אפילו להתאהב בהם. והיו שאיימו והיו שנופפו והיו שכבר אמרו שהנה זה קורה, והאמת – אין עוד הרבה עמים שבהם היו נעמדות זו מול זו שתי קבוצות מפגינים שנלחמות על בבת עינם, וזה לא היה נגמר בעשרות פצועים ואולי הרוגים. הגיע לידי סרטון שצולם ביום שני האחרון ובו אנשים יוצאים מן הרכבת בתל אביב. כולם עם דגלים, הם הולכים בדבוקה אחת, הרגע יצאו מאותה הרכבת, כל אחד קורא סיסמה אחרת ואיש אינו פוגע בחברו. אולי בכל זאת הכוסות שנשברות תחת החופה והזיכרון בן האלפיים של השנאה ההיא חזק דיו כדי שלא ניפול שוב בגלל אותו הדבר.

ראו לנו

אבל יש גם צד הרבה פחות אופטימי במה שקרה כאן. האויבים הציצו וראו לנו הכול. ושלא נחשוב שלא עלו להם מחשבות לראש. הנה, התקוממות אזרחית יכולה להכריע אותנו. ומה יהיה כשאזרחיה הערבים של ישראל ירצו אוטונומיה בגליל? הם יזכרו את התמונות. ומה יקרה כשערביי יש"ע יחליטו להטריף את המדינה? גם הם יזכרו. ואויבינו מדרום ומצפון שיודעים שהם עומדים מול צבא העם, מה הם חושבים עכשיו על הצבא שעומד מולם? את כל זה נצטרך לשקם. ומהר.

זה לא רק בג"ץ

ועוד דבר למדנו, שחוסר איזון נמצא לא רק בבג"ץ. זה לא רק בגוף ההוא שאמור לקבוע את ערכי המשפט פה וחבריו רובם מצביעים למפלגת שמאל שלא עברה את אחוז החסימה. זה גם קורס טיס ו־8200 וההסתדרות והתעשיינים והתקשורת והמטכ"ל. ואיכשהו בניגוד לחוקים שעל פיהם אי אפשר לשבות אלא בגלל סכסוכי עובד-מעביד, פתאום אפשר הכול. וכדי שיהיה שוויון אמיתי כאן במדינה הדרך ארוכה. אבל עם הנצח לא מפחד וזו לא סתם קלישאה.

ומה היה בלי הצד השני

זו בעיניי השאלה הכי חשובה שצריכים לשאול את עצמם שני הצדדים של הדמוקרטית־יהודית: מה היינו חושבים אם לא היה צד שני. כי איכשהו כשיש צד שני אתה סומך עליו שיעשה בשבילך את העבודה ואתה יכול ללכת אל הקצה ולהישאר לעומתי. אבל כדי לדעת מה אתה באמת חושב, כדאי לדמיין רגע שאין אף אחד מנגד, שהכול בידיים שלך, ואז מה?

נתחיל ביהודית: ונניח שאין אף מחאה מנגד. שווה לשאול – איך היינו רוצים שתיראה הדמוקרטיה שלנו? עד כמה אנחנו רוצים לתת כוח בידי ממשלה ובידי פוליטיקאים? נניח שהיינו יכולים שראש הממשלה, הוא ולא אחר, היה ממנה את כל השופטים – וזה רחוק כמובן מהרפורמה שהוצעה, אבל רק נניח - זה טוב ליהודים? טוב ששופטים יצטרכו למצוא חן בעיני השלטון? ומה היינו אומרים אם היה זה שלטון של מישהו אחר? שהוא היה ממנה הכול? בכלל, מה יש ליהודית לומר על טוהר כפיו של השלטון? את כל זה שווה לברר בינינו לבין עצמנו, כדי לדעת מהם הגבולות שלנו. ואגב, גם באשר ליהודית - נניח שאין אף אחד מהעבר השני שיתנגד ואפשר יהיה להקים מדינה יהודית כרצוננו מהמסד עד הטפחות – מישהו באמת יכול לומר איך בדיוק אמורה להיראות מדינה שכזאת? לא בטוח שלנו עצמנו יש תשובות.

ומה באשר לדמוקרטית – מה המחויבות של אלה שמנפנפים בדמוקרטית כלפי היהודית שבה? נניח שאף אחד כבר לא צועק שאבעס (אגב, באמת אף אחד כבר לא צועק, שמתם לב?) ואין חוקי שבת ואין חוק חמץ, ואין אף חוק יהודי בעולם שמישהו רוצה לחוקק. איזו מדינה יהודית רוצים הדמוקרטים? היום יענו לך שהם רוצים חופש מוחלט. אפס יהדות ציבורית. כמובן, כי מנגד עומדים יריבים שמרימים את הדגל היהודי מול העיניים. האם למשל היו באמת מוחקים את חוק השבות, הגם שאין חוק פחות דמוקרטי ממנו? אבל נניח שרק הם נשארו לשמור על המדינה הדמוקרטית היהודית, שווה להם לשאול: מהי היהודית שלנו? אני מאמין שהיא מרחיקת לכת יותר ממה שכרגע אפשר לדמיין.

שחיתויות

בקצה הדברים, טיפול בשחיתות הוא לגמרי אינטרס שלנו. כשאתרגנו בעבר ראש ממשלה מושחת זה התהפך עלינו. כן, שרון, ידענו לומר כמה הוא מושחת כשכבר היה מאוחר מדי. אחר כך נשאר לנו לבכות איך התקשורת מאתרגת אותו, הוא הרי מושחת. כולם יודעים. זה לא עזר לנו, גורשנו מאדמתנו והחריבו לנו את הבתים. כשראש הממשלה נתניהו חתם עם גנץ על רוטציה והוליך אותו בכחש, היו כמה וכמה מתוכנו שלא הסתירו חיוך ואמרו "גאון פוליטי. איך הוא מפרק אותם", כשבנט עשה לנו את אותו הדבר הוא פתאום היה נוכל, רשע ושקרן. צריך להיות עקביים, אם הנהגה ישרה מעניינת אותנו זה רלוונטי לכל הצדדים. ועד שלא נדע שראשי הממשלה שלנו נקיי כפיים, לא הייתי נותן בידיהם יותר מדי כוח, גם אם אף אחד לא יפגין ממול ויצעק "דמוקרטיה". זה צריך להיות עניין שלנו. אני חושב שגם בקרב הנוכחי אם כולם היו בטוחים שמי שעומד בראשנו באמת נקי כפיים, היה קל יותר לתת אמון ולשנות כמה דברים חשובים. עוד יבואו ימים.

הפגנות בעד

בשבועות האחרונים קיבלנו שיעור כמה חשוב להפגין בעד. זה נגד האינסטינקט האנושי, ככה אנחנו בני אדם, יוצאים מהבית רק כשרע לנו, כשמפחידים אותנו. והנה קיבלנו שיעור איך נראה ויכוח ציבורי כשהצד שמתנגד יוצא בהמוניו והצד שבעד יושב בבית. נשארה הנהגה בלי גב. מתי היא קיבלה את התמיכה? כשכבר נסוגה לכאורה ואז הפגנת הבעד הייתה גם היא להפגנת נגד – נגד עצירה.

והשיעור הזה נכון לא רק לפוליטיקה ולמאבקים ציבוריים. ככה אנחנו – כשרע אנחנו מדברים בלי סוף, וכשטוב מסתפקים במשפט ריק מתוכן – "הוא בן־אדם טוב, אין מה לומר". ככה זה בקבלת הורים בבית הספר – ההורים של הילדים עם הבעיות משוחחים עם המורה שעה ארוכה וההורים של הילדים המצליחים נשארים דקה. אולי כדאי להתחיל לעשות עניין מהדברים הטובים. אחרת לא יודעים.

מצילנו מידינו

בכל דור ודור

קמים עלינו -

והקדוש ברוך הוא מצילנו.

ובדור הזה

קמים על עצמנו,

מי יצילנו מידינו?

ומה יהיה בסוף?

בסוף נפתיע את עצמנו.

לתגובות: [email protected]

קיבלנו שיעור לחיים – כמה חשוב להפגין בעד. הפגנת תומכי הרפורמה

צילום: אור שחר מדמון-קרבל

***