ידידיי, ימים לא פשוטים עוברים על עם ישראל ועל מדינת ישראל. בכנות אגיד שיום קשה עבר עלי באופן אישי. יש בי פחד עמוק מכך שאלימות (במובנה הרחב, מעט מעבר למרי אזרחי לגיטימי) מנצחת את ההליך הדמוקרטי, לא בגלל שאני בהכרח תמכתי במהלכים שקודמו אלא כי זו בכיה לדורות. אסור ללמוד שהאלימות היא מהלך משתלם.
בזמנים כאלו אני רואה רבים שקוראים לאחדות. אני מודה ומתוודה, בכל מעשי ואמירותי אני מנסה להיות יעיל, להגיד את הדבר שישמע ושיש לו משמעות אמיתית לשומעים. לצערי אני חושב שרובן של הקריאות לאחדות בימים האחרונים הן מס שפתיים ותו לא.
אנו חווים מחלוקות כבדות, מחלוקות שמשקפות הבדלים עמוקים באופן שבו אזרחים שונים של המדינה רואים יותר מאשר רפורמה כזאת או אחרת. ישנן הבדלי תפיסות ביחס לתהליכים שעברה ותעבור החברה הישראלית, בין אם בגלל תהליכים דמוגרפיים או אחרים, אין זה המקום לנתח זאת.
צריך להגיד בכנות, בין הניצים שבשני המחנות אין אחדות. הם לא תופסים עצמם מקדמים את אותם הערכים ואת אותן המטרות. סביר שרובו של העם היושב בציון רוצה באחדות אבל סביב הנושאים שבמחלוקת אינני רואה אחדות. יש מחלוקת ואי אפשר, ולא נכון, לטשטש אותה.
בשבוע הבא נסב לליל הסדר, לילה שרוב רובם של היהודים בארץ ואף בעולם חוגג. בליל הסדר נספר את סיפור יציאת מצרים. את סיפור הירידה למצרים לעומת זאת נזכיר בקיצור נמרץ "בשבעים נפש ירדו אבותינו למצרים". מה קרה לפני כן? מה גרם לירידה למצרים? אגלה לכם, לא מדובר בחוסר אחדות. השבטים מעולם לא היו מאוד מאוחדים, תמיד היו בריתות ואינטריגות ובני רחל ובני לאה ובני השפחות. משפחה זה דבר לא פשוט. אבל הייתה אחוה, אֲחָאוֹת, תחושה שאנשים אחים אנחנו- ולכן זה תיפקד. איך התגלגלנו למצרים? כאשר יוסף הולך לחפש את אחיו הרועים בשכם הוא פוגש איש. יוסף שואל "הגידה נא לי איפה הם רועים?" ותשובתו של האיש? "נסעו מזה".
אומר המדרש (ומובא ברש"י שם) "הסיעו עצמן מן האחוה". ברגע הזה, באותו רגע שהאחים מסיעים עצמם מן האחוה, שהם לא מרגישים את הרגשות החיוביים הבסיסיים שאנחנו אמורים להרגיש ביחס לאחים שלנו, באותו הרגע ירדנו מצרימה. באותו הרגע אפשר למכור את יוסף "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים".
לכן אני קורא מכאן, ובכל מקום. אסור להסיע עצמנו מן האחוה. גם אם קשה, מאיזה צד שלא יהיה של המפה. אנחנו חייבים להלחם על תחושת האחאות, על תחושת האחוה שיש בינינו. הרגש הבסיסי שצריך להיות בתוך משפחה, אפילו כשדי כועסים ובכלל לא מסכימים.
על האחוה הזאת אנחנו צריכים להלחם כי בסופו של יום, וסופו של יום יגיע, הוא תמיד מגיע, אנחנו אחים, בדם, ככה פשוט ואנחנו נצטרך לחזור ולהתאחד. עכשיו זה לא הזמן להלחם על האחדות, עכשיו זמן לעבוד על האחוה. אני מאמין שברוך ה' האחוה הזאת עדיין קיימת, ובכמויות גדולות, והרגש הבסיסי הזה שומר עלינו. בלי האחוה הזאת ה' ירחם (ויש לו לא מעט לרחם גם בלי זה). נסב בעזרת ה' בשמחה, באחוה, לסדר ולחג בתוך המשפחות שלנו, בקהילות שלנו ובמעגלים מתרחבים לכל עם ישראל. באחוה.
החותם בדמע (כמעט כפשוטו),
איתמר פריש
—
הכותב הוא רב בית הכנסת הדתי לאומי בהר נוף, ירושלים