עושה רושם שהשנה ליל הסדר הוא, אפעס, לא כל כך בסדר. בדרך כלל לפני פסח נושא השיחה הפופולרי הוא כמה הספקנו לנקות היום (לא אתם, אתם סיימתם את כל הניקיונות בחנוכה) – השנה מדברים על איך מנקים את המדינה מהשנאה. כל שנה מגעילים כלים, השנה אנשים מגעילים זה את זה. כל שנה ההורים צועקים על הילדים ששוב נכנסו עם חמץ לחדרים, השנה... גם, אבל בעיקר צועקים זה על זה, ושואלים מה קרה לנו ואיך החמצנו.
כל שנה יש ארבע קושיות לקראת הסדר: האם הילד ששר את מה נשתנה יצליח לסיים את כל השיר בלי לפרוץ בבכי באמצע? האם המתבגרים יצליחו, ולו לרגע קט, לעטות על עצמם ארשת שלא נראית כאילו הם הרגע אכלו מרור? האם האמא תצליח להתאפק ולא להגיד לבתה המזדקנת (בת 21 וחודשיים) אמירה בסגנון "שבשנה הבאה נראה אותך סוף סוף מסודרת"? האם האבא יצליח לא לספר את הבדיחה הקבועה בסגנון "למה הלילה הזה כולנו מסובין? הרי סובין זה חמץ לפי רוב הפוסקים!"
אבל השנה יש ארבע קושיות חדשות, והן קשות במיוחד. האם נצליח לשים בצד את האקטואליה ולהרגיש בני חורין? האם נוכל לטבול מצה בחרוסת במקום מצה ומריבה? איך מושיבים ליד שולחן אחד גם את אלה שאומרים רפורמה וגם את אלה שאומרים הפיכה, גם את אלה שחוששים מדיקטטורה וגם את אלה שחשים דיכוי, גם את אלה שעושים מיצגים על סיפורה של שפחה וגם את אלה שמרגישים שהם במעמד של עבדים? האם אנחנו בכלל עדיין מסוגלים לשבת ביחד?!
יכול להיות שהקושיות האלה יישארו בצריך עיון עד שיבוא אליהו, אבל הוא מגיע בדרך כלל רק לקראת סוף הערב ועד אז יש סדר ארוך למדי עם מעט אכילה והרבה דיבורים שבקלות עלולים לגלוש לוויכוחים, ואנחנו עוד עלולים לאכול זה את זה ולא יישאר לנו מקום לקניידלך של סבתא.
מה עושים? איך מצליחים להגיע ל"חסל סידור פסח כהלכתו" בלי לחסל בדרך את החג ואת הבן־דוד שיושב מולנו?
הפתרון, כמו תמיד, הוא לשתוק. כנאמר (במסכת פסחים!) – יפה שתיקה לחכמים. אלא שבהגדה כתוב שאפילו כולנו חכמים, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים. לכן חייבים לדבר. אבל איך מדברים בלי להיסחף למה שבאמת כואב לנו, ובלי להגיד לשאר המסובים מה אנחנו חושבים על המחנה המשוקץ, המסית, המתלהם והנבזה שלהם?
בדיוק לשם כך כתבו לנו הגדה, כדי שנגיד רק את מה שכתוב שם, בלי פרשנויות אקטואליות ובלי שהבני"ש התורן יפליג בדברי התורה שלו למחוזות הכוללים את המילים "שופטים", "רפורמה", "מהפכה", "איילון", "פוליטיקאים", "ועדה" ו"דיקטטור". בעצם דיקטטור אפשר להגיד, אבל אך ורק בתנאי שזה מתייחס לפרעה. לא של ימינו, חוכמולוג.
זה הזמן לעבור על ההגדה ולאתר את המקומות הנפיצים, אלו שעלולים לחבר אותנו לאקטואליה ולגרום לנו להגיד דברים מיותרים בגלל חוסר תשומת לב ועודף ארבע כוסות. הנה כמה דוגמאות:
* כשמישהו אומר חג שמח, אל תגידו לו "השנה הרבה פחות". בכלל תיזהרו עם המילה שמחה, אלא אם כן אתם בני משפחת רוטמן.
* אני יודע שלכל אבא באשר הוא מתחשק לומר לפני הקידוש: "אתם יודעים שכל המצב הוא בגלל יריב לוין, נכון? נו, תשאלו למה? כי הוא דוש. הבנתם? כי דוש!". באמת, אבל באמת שאין צורך.
* הקטע של "רחץ" נועד כדי לטהר את הידיים לפני הכרפס, לא כדי לרחוץ בניקיון כפינו. נכון שאחרי הנטילה הזאת מותר לדבר, אבל לא חייבים.
* כשעורך הסדר חוצה את המצה עדיף שכל אחד יחזיק את עצמו חזק ולא ימלמל: "אתם רואים? ככה אתם חוצים את העם".
* אגב, יחץ ממש לא קשור ליח"צ, אין טעם לנסות לקשר את זה להפגנות, לתקשורת, למכון הישראלי לדמוקרטיה ואפילו לא לפורום קהלת.
* "כפין" בארמית זה רעב, "כל דכפין" זה "כל מי שרעב". לא קשור לכפייה, משום צד של המפה הפוליטית.
* התשובה ל"מה נשתנה" היא לא "הו הו, הו הו הו הו!". וגם לא "שום דבר לא השתנה, אתם עדיין שולטים בנו ביד חזקה ובכוח הזרוע".
* התשובה, אגב, מתחילה ב"עבדים היינו לפרעה במצרים". וכאן, במטותא מינייכו, ממש תשתדלו לא להגיד "ואנחנו עדיין עבדים".
* "הלילה הזה מרור" – תעשו לעצמכם טובה ואל תגידו "ביבי". בשום הקשר.
* כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, אבל זה לא אומר שחייבים להחליט עוד הלילה מיהו החכם, מי התם ומי סתם רשע. בדיוק בשביל הרגעים האלה המציאו את זה שאינו יודע לשאול.
* לא צריך להוסיף עוד שורות ל"דיינו" כדי שנבין שאתם חושבים שהמצב ממש גרוע. הפרצוף שלכם שידר את זה עוד בעשר המכות.
* לגבי המכות – צפרדע, כינים ושחין הם לא כינויים לגיטימיים אפילו למי שחושב אחרת מכם. ולא, לא צריך לשטוף את הרחובות בדם. יש לנו מספיק חושך.
* כדי לדייק – אומרים "וימררו את חיינו בחומר ובלבֵנים". בהחלט לא מומלץ לקחת את זה לכיוון של לבָנים ושחורים.
* כשאומרים "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו"... יפה, הבנתם.
* ורק שיהיה ברור, "והיא שעמדה" זו לא אסתר חיות. אפילו לא גלי בהרב־מיארה.
* לא כדאי לדבר על חמץ בפסח. אבל אם כבר הזכרתם חמץ, תשתדלו לא להגיד את זה בסמיכות למילה חוק.
* אני מניח שחלקכם נורא רוצים להגיד שהפסוק "ויהי שם לגוי גדול, עצום – ורב", הוא הוכחה לכך שגם איכר אוקראיני יכול להיות רב ראשי. אבל בכל זאת, אולי עדיף להימנע מהבדיחה הזאת השנה ותמיד.
בקיצור, בואו נשתוק. נקרא את ההגדה, נשיר, נשתה, נשבח את החרוסת של הדודה חדווה (ונגלה שמי שהכינה אותה היא בכלל הדודה רינה), ניתן לילדים לגנוב את האפיקומן, נגנוב אותו מהם בחזרה, ובסוף הערב נאחל, באמת מכל הלב, לשנה הבאה בירושלים הבנויה. ערב אחד נהיה בני חורין על אמת. בלי פוליטיקה, בלי צער, בלי פער, בלי שעבוד לתחושות הקשות.
בסוף בסוף בואו נזכור שעם כל המרירות והזעם, עברנו כבר סדרי פסח הרבה יותר קשים. בואו נהיה כמו תינוק בברית מילה – נשתה יין, נבכה פחות.
ואם אתם ממש חייבים לדבר, תמיד אפשר לספר בדיחות אבא על ביצים קשות.
לתגובות: [email protected]
***