קצב האירועים בציבוריות שלנו כה מהיר, שבעת כתיבת דברים אלו, יומיים לפני פרסומם, קשה לצפות מה יקרה ביומיים הקרובים. אך לעקרונות בוודאי ראוי להתייחס. חלק יסכימו לדבריי וחלק יחלקו, אך זה רכיב חיוני במה שנדרש מאיתנו: לפתוח תחילה בדיון פנימי, בין תפיסות שונות בתוכנו, כתנאי וכבסיס לדיון עם בעלי דעות שונות משלנו.
על פניו, לפנינו ארבעה בנים, וליתר דיוק ארבע קבוצות של בנים (ומבוגרים). הקבוצה הראשונה, שאותה נכנה כבן התם, כבר לא יודעת מה לעשות ומה לחשוב. היא מעוּרה ועוקבת אחר המתרחש, ובעיקר – מודאגת יותר ויותר. להבנתה, אוי לנו אם יבחרו בעתיד להמשיך באופן חד־צדדי בהליך החקיקה ואוי לנו אם יחדלו.
הקבוצה השנייה והשלישית מציבות בפנינו לכאורה שתי אופציות בלבד. הראשונה: לראות ברפורמה המשפטית שקידם שר המשפטים את המינימום הנדרש, ולראות בחולקים מיעוט שאינם מקבלים את תוצאות הבחירות. מיעוט נטול רסן שהצליח לגרור אחריו ציבור איכותי שלא באמת מבין את הנעשה. השנייה, הפוכה: לראות במפגינים את בניה הציונים היפים של הארץ הזאת, אשר יוצאים למחות בדרך דמוקרטית ראויה נגד מה שנראה להם כהפיכתנו לדיקטטורה שפועלת לטובתו האישית של איש אחד.
קבוצות אלו הן בבחינת החכם והרשע, כשחלק מכל קבוצה רואים בעצמם את החכם, ובקבוצה החולקת על דרכם את מי שבחרו בכוונה בדרך רעה. הם רואים (גם באמצעי התקשורת שלהם) רק את השוליים הקיצוניים של הציבור השני, ומשליכים את מעשיהם על המחנה הנגדי כולו.
הקבוצה הרביעית והאחרונה היא קבוצת האדישים, שאינה רוצה לשאול. הכוונה למגוון סוגי אנשים, ביניהם לא מעט בני נוער, שלרוב לא ממש מתעניינים בנעשה ועסוקים יותר ביומיום שלהם.
וכמובן, יש דרך ביניים. תומכים ברפורמה המוצעת אך חשים שהקרע גדול מדי, שזה לא נכון כך ולא יצליח כך, ומבקשים להתקדם רק מתוך הסכמה.
בעוז ובענווה
להורים ולמורים אין את הפריבילגיה לחיות בעולם חד־ממדי. עליהם לחנך לתורת חיים, הכוללת ערכים יהודיים בצד אימוץ של השיטה הדמוקרטית. עליהם לטפח עמוד שדרה ציוני־יהודי־תורני שהוא כה חשוב בימינו. ברם, בפניהם נותרה שאלה קטנה: באיזו עמדה בתוכנו תומכת התפיסה התורנית? מי צודק ומי טועה?
דווקא כעת תפקידנו החינוכי חשוב מאי פעם. הדבר הראשון שעלינו לטפח הוא ההבנה שאופי המשטר ויחסי דמוקרטיה ויהדות במדינת ישראל היום הם חשובים. הבנייתם היא חלק מהמשך שליחותנו התורנית ומהמשך בניין המפעל היהודי־ציוני. עלינו לטפח, כבר בגיל בית הספר, הבנה שהנושא חשוב והאדישות מסוכנת.
מכאן שעלינו לכוון את ילדינו לחפש את ההיגיון שבצדדים השונים של המחלוקת. לעודד אותם לקרוא, בהקשבה ובענווה, עמדות כשלהם וגם עמדות שהם חולקים עליהן. לחנכם לא ליצור סטריאוטיפיזציה השוללת כל מי שחושב אחרת מהם, כי אם להפך: להבין שרוב הניצבים בצד השני של ההפגנה הם ציונים ויהודים טובים, ושיש היגיון בתפיסתם ובפועלם, אף כשחולקים עליו. רק כשמבינים את טענותיו ואת כאביו של הצד השני אפשר לפי הצורך לחלוק עליו בצורה מושכלת ועניינית.
אחרי שמבינים שכולם חפצים בטובת העם הזה, אחרי שמבינים שמחלוקות צריך לנהל בכבוד, תוך ניפוץ תא ההד שבו כל צד מאזין רק לעמדות הדומות לשלו, יוכלו ילדינו להציג את עמדתם המנומקת ולפעול למענה.
במובן זה, עלינו לטפח גישה רוחנית של עוז וענווה. לטפח את יכולתם לדבוק בעוז בעמדתם, לאחר שהם הבינו אותה. לקדם יכולת להציג בעוז עמדה, בין אם היא זוכה לתמיכת רבים ובין אם היא נתמכת רק על ידי מעטים. לטפח עמוד שדרה שמבין את הנעשה ונוקט בה עמדה, מתוך ניסיון להבין מה הקב"ה מבקש מאיתנו בעת הזאת. אך החצי השני של צמד המילים חשוב לא פחות: ענווה. ענווה המביאה לנכונות להקשיב ולהבין את כאב האחר. נכונות לשקול האם חלק מדבריו צריכים אימוץ או התחשבות במארג עמדותינו. אחדד לטובת החולקים עליי: איני מציע לזוז מיעדנו. אני רק טוען שרק כך אפשר להתקדם לעברם.
זאת ועוד. נניח לרגע שמתיישבים כל הצדדים בחדר ומסכימים על תהליך להחלת שינויים רצויים בכל הקשור למערכת המשפט, באופן שמקובל על כולם. נניח שיבוא בקרוב יום שבו לא יהיו יותר הפגנות. האם בזה תם הסיפור? הרי בחודשיים האחרונים נחשפנו לעומק הפער בין קבוצות בעם. גילינו עד כמה עמוק ההבדל בהבנת הסיפור שלנו כאן בארץ הזאת ובהבנת הייעוד שלנו. פער כואב זה מותיר לנו שיעורי בית מורכבים אך חשובים, אף אחרי שעשן ההפגנות והצמיגים יתפזר. נצטרך לדבר ולהסביר. להקשיב וללמד.
הרצון שלנו פשוט: שכולם יצעדו יחד, בלב שלם, למען הכיוון שאנו כה מאמינים שהקב"ה רוצה מאיתנו כעת. אך בינתיים – כצפוי אצל עם ששב לארצו אחרי אלפי שנים – יש קבוצות שמבינות אחרת את ייעודנו. גם הם רוצים שכולם יצעדו – בדרך שלהם... וזה אומר שעלינו להיות רצי מרתון. לעמול בסבלנות ולתרום את חלקנו להמשך בניין העם הזה. הדרך תהיה ארוכה, אך יסודית וחשובה. דרך האמונה תגבר רק כשהיא מקודמת בנחת, מתוך ראיית התמונה הגדולה.
חג הפסח וליל הסדר בפתח. רובדי משמעות רבים טמונים בימים מופלאים אלו. בין היתר הם מאפשרים לנו לזכור את הסיפור הגדול שלנו. מאין באנו ולאן אנו הולכים. הם מאפשרים לנו לזכור שקשיי ההווה אינם אלא רכיב במסע הגדול. מסע המקופל חלקית באותה תפילה שנאמר בליל הסדר: "ברוך אתה ה'... אשר גאל את אבותינו ממצרים... כן ה' אלוקינו... יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבניין עירך וששים בעבודתך... ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו".
הכותב הוא מנהל חינוכי פדגוגי, רשת מוסדות בני עקיבא
***