שנת השמיטה אמנם הסתיימה, אולם יש כמה מהלכות שביעית שעדיין מלוות אותנו. אחת מהן היא ביעור פירות שביעית, שכפי שנראה, אחד מהזמנים המשמעותיים עבורה הוא ערב פסח של השנה השמינית.
קדושתם של פירות השביעית לא משפיעה רק על אופן אכילתם ועל היחס אליהם, אלא גם על זמן אכילתם. בתורת כהנים (בהר א', ח) למדנו:
"ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול"... מקיש בהמה לחיה – כל זמן שחיה אוכלת בשדה, בהמה אוכלת בבית. כָּלָה לחיה מן השדה, כַּלֵה לבהמתך שבבית.
כלומר, כל עוד יש פירות ממין מסוים בחוץ ("חיה אוכלת בשדה"), ניתן לאכול פירות ממין זה גם בבית ("בהמה אוכלת בבית"). אולם משעה שמין זה כבר לא קיים בשדה – יש לבער אותו גם מהבית.
מסתבר, שהצורך בביעור הוא חלק מתחושת חוסר הבעלות על הקרקע שאמורה לאפיין את שנת השמיטה. כדי להראות שבעל הקרקע הוא לא הבעלים האמיתי שלה, הוא יכול לאכול מפירותיה רק כאשר כולם יכולים לאכול מהם (עיינו חזון איש זרעים, ליקוטים, סימן י', מכתב שני; רש"ר הירש ויקרא כ"ה, ו-ז).
כמובן שחובת הביעור קיימת דווקא בפירות שקדושים בקדושת שביעית. אין צורך לבער גידולים של היתר מכירה (אפילו לפי הדעות המחמירות לנהוג בהם קדושת שביעית). פירות של אוצר בית דין שנמצאים בזמן הביעור אצל בית הדין – פטורים מביעור, אולם אדם שקנה פירות מאוצר בית דין לפני זמן הביעור, חייב לבערם כשיגיע זמן הביעור.
מהו הביעור?
הרמב"ם (פ"ז ה"ג) מסביר שביעור הוא שריפת הפירות, אולם התוספות (פסחים נב: ד"ה מתבערין), הרמב"ן (ויקרא כ"ה, ז) ורוב הראשונים מסבירים שהביעור הוא הפקרת הפירות, ואדרבה – שריפתם אסורה משום שהיא גורמת הפסד לפירות שביעית.
ואם כך, לאחר שסוג מסוים של פירות שביעית כבר לא נמצא בשדה, יש לקיים בו מצוות ביעור. כשמגיע זמן הביעור, יש להפקיר את הפירות בפני שלושה ורצוי להוציאם מהבית או לפחות מחוץ למפתן הדלת. עם זאת, לאחר ההפקרה מותר לזכות בחזרה בפירות (ראו להלן).
מתי מבערים?
לכל פרי יש זמן ביעור שונה – הזמן שבו הוא כלה מן השדה. המשנה (פ"ט מ"ג) אומרת שזמן הביעור של תאנים הוא בחנוכה, של תמרים בפורים, של ענבים ויין בפסח ושל זיתים ושמן בשבועות. זמנים אלו מיועדים לאדם שלא יודע אם אותו המין כלה מן השדה. אולם כאשר יודעים בוודאות שהמין כבר כלה מן השדה – נקבע זמן ביעורו לפי המציאות (פאת השולחן ז', יא).
יין של קדושת שביעית: אמנם ענבים כלים מהעצים כבר בחודש שבט, אבל יש זנים מסוימים שעשויים להישאר מהם מעט על העץ עד פסח, ולכן מקובל לעשות את הביעור בערב פסח, כדברי המשנה. למעשה כעת, לפני פסח (בערב פסח, אבל אפשר גם קודם) יש להוציא את היין ולהפקירו כדין ביעור, וכפי שנבאר להלן.
כיצד מתבצע הביעור למעשה?
התוספתא (פ"ח ה"ב) מתארת:
מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור, מחלק מהן לשכניו ולקרוביו וליודעיו, ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר: "אחינו בית ישראל, כל מי שצריך ליטול יבוא ויטול". חוזר ומכניס לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו.
כלומר, כשמגיע זמן הביעור צריך האדם להפקיר את כל הפירות שנותרו ברשותו, אך הוא יכול לחזור ולזכות בהם ואז להמשיך ולאכול מן הפירות עד שיכלו.
החזון איש (סדר השביעית, א') כותב שצריך להפקיר את הפירות בפני שלושה, ככל הפקרה אחרת. אולם לדעת הגר"א (על הירושלמי, פ"ט ה"ד), אם האדם מוציא את הפירות לשוק הוא לא צריך להפקירם בפני שלושה, ואם הוא מפקירם בפני שלושה הוא לא צריך להוציאם לשוק.
למעשה, לכתחילה יש להפקיר את הפירות ואין להסתפק בהוצאתם לשוק בלבד, ולכן לכתחילה יש להפקיר את הפירות ממש ולהוציאם מביתו. במקרה הצורך ניתן להוציא את הפירות לחדר המדרגות ולהפקירם שם בפני שלושה (הרב אלישיב, הובא במשפטי ארץ ל"א, הערה 16). אם גם הצעה זו אינה אפשרית, נראה שניתן להקל כשיטת הגר"א ולהפקיר בפני שלושה מבלי להוציא את הפירות מחוץ לבית (ובוודאי שכך יעשה מי שהוא רחוק מביתו). לאחר שאדם הפקיר את הפירות הוא יכול לזכות בהם בחזרה, כפי שראינו בדברי התוספתא.
שלושת האנשים שבפניהם מפקירים את הפירות יכולים להיות אוהביו ומקורביו, שהוא יודע שלא ייקחו את הפירות (ירושלמי פ"ט ה"ד; חזון איש, סדר השביעית, א'), אך אין הם יכולים להיות סמוכים על שולחנו.
סיכום והלכה למעשה
כאשר מגיע זמן הביעור (שהוא, ביין של קדושת שביעית, בערב פסח הקרוב) מוציאים את הפירות או היין מהבית, ואומרים בפני שלושה "אחינו כל בית ישראל, כל הרוצה ליטול – יבוא ויטול". מיד אחר כך ניתן להכניס את היין בחזרה ולהשתמש בו. אם קשה להוציא מהבית, ניתן להוציא לחדר המדרגות ולהפקיר בפני שלושה, ואם גם זה קשה ניתן להשאיר בבית ולהפקיר בפני שלושה.
אנו נרגשים מהזכות להשתמש בפירות שביעית וביין של שביעית, ושמחים גם על מצוות ביעור שביעית, שלא זכינו לקיימה במשך אלפי שנים.