1.
דבר טוב אחד יצא מהכניעה – הזמנית יש לקוות – של המערכת הפוליטית, הכנסת והממשלה, למחאה האנרכיסטית שלוחת הרסן והעבריינית כנגד הרפורמה המשפטית. מאז הודעת ראש הממשלה על הקפאת הרפורמה לפני שבוע, הדיון בטענה שהשמאל שולט במדינה גם כשהימין זוכה בבחירות הפך למיותר, לאחר שהמציאות המקוממת והמעוותת הזאת הומחשה הפעם כך שכבר אי אפשר להתכחש לה.
המחאה ההמונית נגד הרפורמה המשפטית, שטלטלה את המדינה ואת החברה הישראלית, נהגתה והובלה בידי אנשי שמאל מובהקים, בעלי הון וראשי משרדי פרסום, פעילי רשת העמותות התמנונית של הקרן לישראל חדשה, ושונאי נתניהו ששמו לעצמם מטרה להדיחו בכל מחיר. אליהם חברו בכירי צבא ופוליטיקה בדימוס בעלי קשרים ענפים, שנותרו חסרי השפעה ציבורית לאחר שאיבדו או לא מצאו את מקומם במערכת הפוליטית.
לא במקרה הם יצאו להיאבק בעוצמה שלוחת רסן כזאת דווקא נגד הגבלת כוחה של מערכת המשפט. מבין שלל מוקדי הכוח הבלתי נבחרים שנשלטים בידי השמאל, בית המשפט הוא מוקד הכוח היחיד שמצד אחד אינו עומד לבחירה דמוקרטית בידי העם, ומצד שני הכנסת והממשלה מרכינות ראש ומכפיפות את עצמן להחלטותיו. למערכות התקשורת, התרבות, הביטחון, הכלכלה והאקדמיה יש המון השפעה, אבל אין להן את כוח הכפייה שיש למערכת המשפט. כל עוד אנשי השמאל שולטים במערכת המשפט, וכל עוד מערכת המשפט נוקטת מדיניות של פיראטיות משפטית אקטיביסטית ומרשה לעצמה התערבות גסה ובוטה בתחום סמכותן של מערכות השלטון האחרות, מובטח המשך שלטונו של השמאל גם אם בדרך כלל הוא מפסיד בבחירות.
את העיוות הזה באה לשנות הרפורמה שהובילו לוין ורוטמן, שביקשה גם לגוון אידיאולוגית את הרכב בית המשפט וגם להגביל את סמכות ההתערבות שלו בהחלטות המערכת הפוליטית. וכדי להגן על דיקטטורת המיעוט הזאת, לשמר ולהנציח אותה, יצאו ארגוני השמאל ומוקדי הכוח הנשלטים בידי אנשיו למלחמת אזרחים – בשלב הזה מלחמה קרה, אם כי הרטוריקה שלהם דיברה במפורש על נכונות לשפיכות דמים.
2.
למרד של אליטות השמאל נגד הכנסת והממשלה שנבחרו זה עתה, נגד הרוב הדמוקרטי, חברו ממסדים רבים. בראשם כמובן מערכת המשפט ואכיפת החוק. הפרקליטות ובתי המשפט, והמשטרה שהיא הזרוע הביצועית שלהם, ידעו לדכא בכוח ברוטלי את המחאה נגד הסכמי אוסלו ונגד ההתנתקות. הדיכוי הזה התאים היטב לעמדתם הפוליטית. אבל כאשר חסימות כבישים, קריאה למרד מסים או שביתה פראית ובלתי חוקית של ההסתדרות מתקיימים תוך קריאה לבצר את כוחה של מערכת המשפט, אין פלא שהממסד המשפטי לא מסכל אותן ואף מעניק להן רוח גבית. וכך אנו מוצאים את נשיאי בית המשפט העליון בעבר ובהווה מעודדים אנרכיה ומלחמת אחים. ואת היועמ"שית גלי בהרב מיארה מונעת הדחה של קצין משטרה שצועד בשורות חוסמי הכבישים במקום לפזר ולעצור אותם, ומונעת ייצוג משפטי מהממשלה נגד שביתה פרועה ובלתי חוקית. מי שעוקב בעניין אחרי התנהלותה של מערכת המשפט בישראל יודע כבר שנים רבות שהיא נגועה בהטיה פוליטית ובמדיניות של איפה ואיפה. את מה שבעבר ידעו מעטים, היום מבין ויודע ציבור גדול מאוד.
3.
לא פחות חמורה התנהלותן של מערכות הביטחון, וצה"ל בראשן. האיום המוסווה והגלוי של טייסי קרב ואנשי מפתח אחרים במערכות הביטחון להותיר את ישראל חסרת הגנה מפני אויביה, הוא שגרם יותר מכל דבר אחר להתקפלות של שר הביטחון גלנט שהביאה להתקפלות הכוללת. אנשי מפתח במערכות ההגנה של ישראל ניצלו את תלותה הביטחונית של המדינה בהם כדי לאלץ את נציגות הרוב הדמוקרטי, את הכנסת ואת הממשלה, לחזור בה ממדיניותה. מדובר בהתנהלות שקרובה מאוד להגדרה של הפיכה צבאית. הצבא אמנם לא לקח לידיו את השלטון, אבל דאג לסכל את תכניות הממשלה ולכפות עליה את המדיניות הנכונה בעיני בכיריו ובעיני קבוצות בתוכו שיכולתו המבצעית תלויה בהם. קשה שלא לחשוד שהרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר גילו חולשה כלפי המרד מתוך הזדהות מסוימת עם טענותיהם של מחולליו. בכל מקרה, לא ראינו הפעם שמץ מהנחישות שגילה צה"ל כלפי מי שסירבו מטעמי דת ומצפון לבצע את משימת הגירוש מגוש קטיף, שלפי כל היגיון איננה פעולה ביטחונית ומלכתחילה לא הייתה צריכה להיות מוטלת על צה"ל.
4.
ראינו את כלי התקשורת הגדולים בישראל, ציבוריים ומסחריים, בהתגייסות נטולת מסכות וחסרת כל עכבות לסייע למחאה האנטי־דמוקרטית, תוך זניחת כל אמת מידה אתית ומקצועית. ראינו את ההסתדרות הכללית משביתה את המשק בשביתה פרועה ובלתי חוקית, ואת הסתדרות הרופאים משביתה את בתי החולים תוך התעמרות בחולים. ראינו את הממסד האקדמי ניגש לסוגיה משפטית וציבורית מורכבת ורבת פנים באופן חד־צדדי ורדוד להחריד, מתייצב ביישור קו ומשתיק את הקולות השונים והאחרים בתוכו, בניגוד לכל נורמה מחקרית של חתירה לאמת. ראינו חברות מסחריות גדולות עושות יד אחת עם האליטות נגד העם, כשראשיהן מרשים לעצמם להתעלם מרחשי ליבו של חלק גדול מאוד מלקוחותיהן שחושבים אחרת והצביעו אחרת. ראינו חברות הייטק שמתגייסות בגלוי לימין המחאה האנרכיסטית, מאיימות בירידה מהארץ ואף מעודדות את עובדיהן לצאת להפגין על חשבון העבודה, תוך פגיעה באלה מהם שבאופן מפתיע חושבים אחרת.
אם בעבר היו על כך ויכוחים, כעת קשה להכחיש שבישראל יש דיפ־סטייט. לא רק פרקליטות בתוך פרקליטות, כפי שהגדיר שר המשפטים לשעבר אמיר אוחנה, אלא מדינה בתוך מדינה. קשר בין אליטות בגופים ציבוריים ובגופים פרטיים, שעושים יד אחת כדי לנהל את המדינה בפועל על פי השקפתן, תוך סיכול המדיניות של נציגות הציבור הנבחרת.
5.
מה אפשר לעשות כדי להילחם בתופעה הקשה הזאת? קודם כול, להכיר במציאות. לדעת שזה קיים. אחר כך, לפעול כדי לגוון את ההרכב הסוציולוגי והאידיאולוגי בכל אותם מוקדי כוח. לא להשלים עם הפיכתם של חיל האוויר, יחידה 8200 או תאגיד השידור הציבורי לגילדות סגורות של אנשי שמאל. והעיקר, לא לשתוק. להביע עמדה.
כמעט בכל אותן מערכות ציבוריות ועסקיות יש גם אנשים שחושבים אחרת. אילו היו קמים ומביעים את עמדתם בגלוי, ראשי המערכות הללו היו מהססים הרבה יותר לפני שהחליטו לקחת צד ולעשות מעשה. מדובר במצביעי ימין, רבים מהם מהציונות הדתית, שנמצאים בתקשורת הכללית ובחברות ההייטק ובפרקליטות ובמשטרה ובאקדמיה ובחיל האוויר ובסיירות ובסייבר. הם היו יכולים לנטרל חלק גדול מהתופעה ההרסנית והאנטי־דמוקרטית הזאת, אם היה להם יותר אומץ. אבל הם מפחדים. חוששים לקידום שלהם, לתנאים שלהם, למקום העבודה שלהם. קשה לדון אותם לכף חובה, אבל צריך לעודד אותם לחזק איש את רעהו ולא לפחד. צריך לפעול בחכמה ובשום שכל, בכל מקום לפי תנאיו הספציפיים, ולהשמיע קול. אנחנו אנשי שלום ולא אוהבים להתעמת, אבל בנפשנו הדבר. לא קל להיות במיעוט, אבל במקרים רבים מי שיעז ללכת נגד הזרם יגלה שרבים יקבלו ממנו אומץ והשראה ויצטרפו אליו.
המאבק על הוצאת מוקדי הכוח הבלתי נבחרים משליטת השמאל התנהל עד כה על מי מנוחות. שתקנו כשסיננו והדירו אותנו בתקשורת, בחיל האוויר וב־8200. נשכנו שפתיים כשעצרו את הקידום של בנינו ותלמידינו בצבא רגע לפני שהגיע זמנם להצטרף לפורום מטכ"ל. הבלגנו כשפגעו בכבודה ובמעמדה של הרבנות הצבאית והפכו אותה מכוח מוביל בצבא לגוף כנוע בעל השפעה זעומה. הכישלון בהעברת הרפורמה המשפטית חייב ללמד אותנו שלא עוד.
לתגובות: [email protected]
***