ד"ר אלדד קולנשר הגיע לאולפן ערוץ 7 כדי לספר על ספרו החדש 'הבּלוף הבָּלֶסטיני: קריאת השכמה לאחר 100 שנות טרור' שייצא לאור בקרוב.

קולנשר הוא דוקטור למנהיגות ארגונית מאוניברסיטת ת"א, אל"מ במיל' ב-8200, חתן פרס ביטחון ישראל וחבר הוועד המנהל של תנועת 'אם תרצו'.

במה עוסק הספר החדש שעומד לצאת?

"הספר עוסק באחד השקרים הגדולים של המאה ה-20 – קיומו לכאורה של העם פלשתיני. אפתח בשאלה פשוטה: האם יש בעולם עם שאינו יכול לבטא את שם העם והארץ שלו? ערביי א"י אימצו את הפּלישתים כמוצאם ושמם, אבל אינם מסוגלים לבטא פֵּא דגושה במלה פָּלֶשְתינה – בפיהם זה יוצא בָּלֶסְטינה. לכן הם מבטאים את שם עמם וארצם ב-פֵא לא דגושה, דהיינו פָלֶשְתין. מכאן שם הספר: 'הבּלוף הבָּלֶסטיני: קריאת השכמה לאחר 100 שנות טרור'. שם הספר לא נועד להתריס אלא להצביע על אמת פשוטה שהתרגלנו אליה ואנו עיוורים לה".

ד"ר קולנשר מציין בדבריו את שותפיו לספר הם המזרחן ד"ר מרדכי קידר שעוסק בספר בהיבטי המזה"ת, האלוף במיל' גרשון הכהן על היבטים ביטחוניים, העיתונאי אראל סג"ל על היבטים בינלאומיים ועו"ד יורם שפטל על היבטים משפטיים וכלכליים.

על מה מבוססת הטענה שאין עם פלשתיני?

"דבר ראשון, היא מבוססת על הודאות של מנהיגים בולטים של ערביי ארץ ישראל שאין עם פלשתיני. אחמד שוקיירי, היו"ר הראשון של אש"ף, אמר ב-1956: "יצור כזה כמו פלשתין אינו קיים כלל, ארץ זו אינה אלא חלקה הדרומי של סוריה רבתי". יאסר ערפאת עצמו אמר ב-1970: "שאלת הגבולות אינה מעניינת אותנו... פלשתין אינה אלא טיפה באוקיינוס הגדול, אומתנו היא האומה הערבית המשתרעת מן האוקיינוס האטלנטי ועד הים האדום ומעבר לו".

עוד מציין קולנשר גם את חאג' אמין אל חוסייני שכזכור עמד בראש הועד הערבי שדגל בתפיסה פרון-ערבית. ציטוט נוסף והפעם של פתחי חאמד, שר הפנים בעבר בממשלת חמאס, מדבר על היות מחצית מהפלשתינים מצרים ומחצית סעודים. ח"כ לשעבר עזמי בשארה אמר רק לאחרונה: "יש אומה ערבית, אין עם פלשתיני, זו המצאה קולוניאליסטית. מתי היו בכלל פלשתינים?".

כנקודה שנייה מזכיר ד"ר קולנשר בדבריו שאין היסטוריה פלשתינית לפני הציונות וגם לא ביש"ע, לא לפני קום מדינת ישראל וראשית הציונות וגם לא לאחר מכן. זאת כפי שניתן ללמוד מכך שעד שנת 67' לא הייתה נימה כלשהי של טענה לדרישתם ללאומיות או הגדרה עצמית, על אף שהיו נתונים תחת ממשל ירדני. דרישה שכזו התעוררה אך ורק אחרי שישראל נכנסה לשטח. "ללמדך שכל המצאת העם הפלשתיני לא נועדה אלא כקונטרה למדינת ישראל". לחיזוק הטענה, מביא ד"ר קולנשר את דבריו של זֻהֵיר מֻחְסִן, מנהיג ארגון הטרור "אל-צַּאעִקָה" וראש המחלקה הצבאית של אש"ף, שאמר ב-1977: "העם הפלשתיני לא קיים. יצירתו היא אמצעי למאבק נגד ישראל למען אחדות ערבית. למעשה אין כיום הבדל בין פלשתיני, ירדני, סורי או לבנוני. אנו מדברים על העם הפלשתיני מטעמים פוליטיים וטקטיים, שכן זהו האינטרס של הלאום הערבי להתנגד לציונות בדרך זו".

קולנשר מזכיר את קביעתם של מומחים לפיהם שמות משפחותיהם של ערביי יו"ש ועזה מלמדים על מוצאם מהארצות שסביב ארץ ישראל, מצרים, סוריה, עיראק ועוד. "בנוסף, אם נבחן את המקומות שבהם נולדו מנהיגים בולטים נראה שהם לא נולדו כלל בארץ. מדובר בשוקיירי, היו"ר הראשון, בערפאת שנולד בקהיר למרות שהוא טוען בשקר שהוא נולד בירושלים. כך גם עריקאת, פייסל אל חוסייני וסרי נוסייבה שלא נולדו בארץ".

עוד טוען ד"ר קולנשר כי האו"ם אינו יכול להגדיר את הערבים בארץ ישראל כפליטים משום שההגדרה של פליטים היא 'תושבי קבע שנעקרו מארצם בעוד המציאות הערבית בארץ ישראל שונה בתכלית והם כלל לא עמדו בקריטריון זה. משום כך נוצר לחץ על האו"ם להקים עבורם מוסד חדש, אונר"א שהקריטריון שבו למונח פליטים הוא "מצחיק", כלשונו של קולנשר, "מספיקה שהות של שנתיים בלבד מיוני 46' כדי שתוגדר כפליט ובנוסף מדובר במעמד שעובר בתורשה, מה שלא קיים בשום מקום אחר בעולם".

אז מי הם? מניין צצה הישות הזו?

"יש מספר מאפיינים. הראשון שבהם הוא מהגרי עבודה שלא היו כאן מאז ומקדם, כפי שהם טוענים, אלא הם הגיעו מכל רחבי המזה"ת בעקבות הפריחה שחוללה הציונות. עד העלייה הראשונה ארץ ישראל הייתה ריקה, ויש לכך עדויות רבות, החל מספרו של מארק טוו'יין ועד הצייר דיויד רוברטס שצייר את ארץ ישראל בעליבותה. בזמן העלייה הראשונה מספר ערביי ארץ ישראל היה כ-100 אלף. בתוך שני דורות, בתקופת קום המדינה, מספרם הוכפל לשלושה מיליון, פי-13, והדבר התאפשר באמצעות הגירה מסיבית בעידודם של הבריטים".

"עניין הזהות חשוב מאוד ואין זהות פלשתינית שמייחדת אותם משאר עבריי המזרח התיכון", קובע קולנשר ומציין כי אין להם "לא גזע, לא דת, לא שפה, לא תרבות, לא מורשת", ייחודיים להם, ודם לדבריו אלה הוא מביא סימוכין מהמנהיגות הערבית, מיאסר ערפאת שאמר ב-1984: "לעם הפלשתיני אין שום זהות לאומית. אני אעניק להם זהות באמצעות המאבק בישראל".

קולנשר מוסיף תובנה על מה שהערבים אומרים על עצמם מתוך האמנה הפלשתינית. על םי האמנה התקפה עד היום הערבים שגרים בארץ ישראל רואים עצמם חלק מהאומה הערבית, שאינה ישות טריטוריאלית ואתנית מובחנת.

בהקשר זה מזכיר קולנשר את הדגל שנבחר על ידי ערביי ישראל לעצמם, דגלה של תנועת התחייה הערבית ומפלגת הבעת', "ולכן הדגל שלהם זה לדגל של עיראק וכמעט זהה לדגל של סוריה, עם אותם צבעים, מה שנובע מהפאן ערביות".

"האינדיקציה השנייה היא הסמל שהם בחרו לעצמם, מפת ארץ ישראל שממערב לירדן, מה שמבטא רצון פאן ערבי לכבוש אותנו ולרשת אותנו", אומר קולנשר ומזכיר עוד כי "לפי האמנה, מדינה פלשתינית אינה מטרה אלא אמצעי "לטִהור פלשתין מהקיום הציוני", חזק מכך הוא הקביעה שהמדינה תתבטל עם הגשמת איחוד פאן-ערבי".

ובספר אתה מחבר את המלחמה שלהם בישראל לנאציזם ולג'יהאד האיסלאמי.

"השנאה לישראל היא המכנה המשותף היחיד של מרבית ערביי ארץ ישראל. השנאה אינה ייחודית, היא תקפה לחלק ניכר מהאומה הערבית. שני המרכיבים המרכזיים של השנאה הם נאציזם וג'יהאד אסלאמי".

"הנאציזם הערבי יובא מגרמניה ע"י מנהיג ערביי ארץ ישראל, המופתי אמין אל חוסייני, אבי הערבים בארץ ישראל. האיש הזה ישב בברלין ושם הוא נפגש עם היטלר ושחף את יישום השמדת היהודים בכל מקום שזיהה חולשה. הוא הקים בארץ את תנועת הצופים הנאצים, הוא אחראי לשלושת הפוגרומים שהיו כאן בזמן המנדט עם הססמא 'אל אקצה בסכנה. בנוסף, הוא רצה להשמיד את יהודי הארץ ולשם כך הוא ביקר באושוויץ והזמין לכאן את אייכמן עוד לפני המלחמה. זה לא נגמר במילים כי בצבא של רומל שישב בצפון אפריקה הייתה קבוצה, אינזצגרופן, שהמשימה שלה הייתה לבצע באמצעות המקומיים חיסול של היהודים, מה שהיה מתוכנן להתבצע בארץ ישראל אלמלא רומן נעצר באל-עלמין ב-1942. את הקשר החזק הזה לנאציזם מאוד מנסים להסתיר".

"האנטישמיות הנאצית המשיכה בימי ממשיכיו ותקפה גם כיום", מבהיר קולנשר ומביא ציטוט מדברי אבו מאזן שאמר ב-2013: "בפתרון הסופי שלנו לא נראה נוכחות של אף ישראלי על אדמתנו".

מהי ההשלכה המרכזית של המסקנה שלך?

"ההשלכה היא שמאחר ואינם עם – גם לפי מנהיגים פלשתינים מרכזיים, האמנה הפלשתינית ועובדות היסטוריות – ערביי ארץ ישראל לא זכאים להגדרה עצמית, ודאי לא לאור המטרה המוצהרת של השמדת ישראל, כפי שהגדיר ערפאת ב-2003 כשכתב "המטרה האמיתית היא השמדתה של הישות הציונית ושליטה על כל פלשתין". כמפורט בספר, חשוב ללבן את הנושא כי השתרשות הבלוף הפלשתיני לא רק במערב, אלא גם בקרב יהודים וישראלים, פוגעת בתחושת צדקת הדרך שלנו, אומר קולנשר. "אחרי 100 שנות טרור המכוון במיוחד כלפי אזרחים ולכן הוא פשע מלחמה, שגם בימים אלו אנו סובלים ממנו – חשוב שנדע עם מי יש לנו עסק ונפסיק לשגות באשליות. אנו עם מלא יוזמה ותושייה שיכול להתמודד עם כל בעיה בתנאי שהוא מבין אותה. שליש מהספר עוסק באופן שבו ניתן להתמודד עם הבעיה כולל הצעות קונקרטיות להתמודדות עם הטרור ולהעצמת כוחה של ישראל".

לדבריו גם אם המחנה הלאומי מעט יותר מודע לפרטים ולהיסטוריה ובעיקר להשלכותיה, המציאות בפועל אינה משתנה באופן דרמטי על פי שיוך פוליטי. "קשה לומר שהמחנה הלאומי פועל לפי הדברים הללו", הוא אומר ומביע תקווה שהספר יגיע בעיקר למקבלי ההחלטות, אך לא רק אליהם, אלא גם לציבור הרחב, ולא רק למחנה הלאומי. "אם אנחנו מבינים שיש כאן סכנת השמדה ומדינת פלשתינית היא ראש חץ לכך מגבולות אושוויץ, אנחנו חייבים לפעול ולא משנה אם אנחנו ימין או שמאל. זה בנפשנו".