לפני כשבועיים הודיע ראש הממשלה על עצירת החקיקה של המהפכה המשפטית ופניה להידברות. למרות זאת המחאות נמשכות. חלק מהמוחים עדיין מדברים על הרפורמה. אבל חלק כבר לא שם. הם אומרים ש"המאבק הוא להפלת הממשלה".
לסוג הזה של מחאה, שהוא לא בלתי לגיטימי, יש להתנגד בתוקף. בלי קשר לשאלת זהותה של הממשלה, השיטה של מחאות עד הפלת ממשלה רעה. היא תהפוך את ישראל למדינה עם יציבות של מדינת עולם שלישי ותפגע ביכולת לקיים מדיניות, כלכלה וחיי חברה תקינים.
המחאה ששטפה את ישראל בחודשים האחרונים פרצה בשל המהפכה המשפטית שביקשה לקדם הממשלה, כמו גם דרך קידומה האגרסיבית. במצטבר, מיליוני ישראלים שנחרדו מהפגיעה האפשרית בדמוקרטיה יצאו לרחובות ואמרו את דברם. ככל החקיקה דהרה קדימה התעצמה המחאה ברחובות. לצד ההפגנות היא כללה, גם כלים לא לגיטימיים כמו איום בסרוב פקודה. שיאה היה בערב פיטוריו הפומביים של שר הביטחון גלנט, שגררה מחאות המוניות והשבתה של המשק. הלחץ המצרפי עשה את שלו והממשלה עצרה את הדהרה המהפכנית שלה ואפשרה הידברות בחסות בית הנשיא.
למרות זאת, וגם על רקע חג הפסח והחגים הלאומיים הצפויים לנו, המחאה נמשכת. עצימותה קטנה יותר אבל אלפים רבים של ישראלים עדיין שותפים לה. מטבעה של התארגנות בהיקף כזה, במחאה קולות שונים. על פי כמה ממנהיגיה ודובריה, בהם אהוד ברק ויאיר גולן, תכליתה כבר מזמן אינה פשרה בנושא המשפטי. אלו מדברים עד להגעה לחוקה מוסכמת, דבר שהם מודים שבמציאות הנוכחית לא אפשרי, ועל כן הם רוצים מחאה 'עד הסוף' כלומר עד להפלת הממשלה. המגמה הזו היא אסון לישראל.
בבחירות החמישיות שהתקיימו בתחילת נובמבר זכו מפלגות הימין והחרדים ברוב שאפשר להם להקים ממשלה. על פי השיטה הנהוגה בישראל הממשלה, ככל שתהנה מאמון חבריה, הממשלה אמורה לכהן ארבע שנים ובהם לקדם את מדיניותה. ככל שהמדיניות הזו שנויה במחלוקת, תפקידה של האופוזיציה להאבק בה ולנסות לבלום אותה ולפעול בכלים פרלמנטריים להפלת הממשלה. גם לחברה האזרחית יש תפקיד. בעת חרום, למשל אם הממשלה חותרת תחת היסודות הדמוקרטיים של ישראל, היא צריכה לצאת ולמחות. אבל זהו מכשיר שהשימוש בו צריך להעשות במקרים קיצוניים. לא כנגד עצם קיומה של ממשלה נבחרת וצעדי המדיניות הסבירים-גם אם שנויים במחלוקת שהיא מקדמת.
הסיכון בשימוש במחאה חברתית לשם הפלת הממשלה ברור וגם מתממש, בשנתיים האחרונות, לנגד עיננו. בשל המחלוקת העזה בעם, מחצית ממנו רואה בממשלה שקמה בקולות תומכי המחצית האחרת, אסון וממשלה לא לגיטימית. כך היה כשקמה ממשלת בנט-לפיד והימין עלה על הבריקדות כדי להפילה, וכך מסתמן, גם במחאה העכשווית שמבקשת להפיל את הממשלה. אם נמשיך בדרך הזו, לבחירות לא תהיה יותר משמעות. לאחר כל בחירות, וכמעט לא משנה איזו ממשלה תקום, יהיו גורמים, לרוב קיצוניים מימין או משמאל, שיגררו אחריהם אחרים, שיוביל "מחאה עממית נרחבת" נגדה. כמעט לא משנה מי יעמוד בראשה ומה תהיה המדיניות, תמיד ימצאו אותם מוחים מקצועיים שיהפכו את חיי חברי הממשלה ושאר האזרחים בישראל, לגהינום. אם חלילה כך יקרה זה יקלע אותנו למציעות בלתי אפשרית. צפויים לנו המשך חוסר היציבות, אי יכולת של ממשלה, כל ממשלה, לכהן ולמלא את ימיה, להוביל מדיניות ולממשה. נעמוד בפני כאוס מתמיד.
מחאה נרחבת היא כלי פוליטי-חברתי לגיטימי. אבל היא צריכה להיות "נשק יום דין" בפני צעדים חריפים ולא הפיכים שמובילה ממשלה ובמקרי קצה חריגים ונדירים גם נגד המשך כהונתה. אם היא תהפוך לכלי מרכזי להפלת כל ממשלה באשר היא ישראל תהיה שבויה לנצח בידי קיצונים. תדמיתה, כלכלתה, איכות החיים של אזרחיה כולם, חוסנה ולכידותה של החברה הישראלית, כל אלו ייפגעו באופן אנוש. הסקרים מראים שהרוב הישראלי רוצה פשרה וחיים תקינים. אסור לאפשר לקיצונים, משני הצדדים, לשבות את כולם במעגל של חוסר יציבות מתמשך.
ד"ר שוקי פרידמן הוא סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי 'פרס'. ספרו "לא אהבנו מדי" יצא לאחרונה בהוצאת "ידיעות ספרים".