התחלה// לפני 32 שנה. נולדה במרילנד שבארצות הברית. הבת השלישית מתוך ארבעה אחים.
אבא// הרב סת' מנדל (72). מוסמך לרבנות ומגייס כספים, וכיום יושב ראש עמותת קרן קובי מנדל. "אבא נולד וגדל בקונטיקט שבארצות הברית, וכבחור הגיע לארץ לביקור שחיבר אותו לכאן. הוא לגמרי המנטור שלי. אוהב ללמוד ומשקיע בלימוד ובמשפחה. אדם אוהב ומקבל".
אמא// שרי מנדל (67), סופרת. ילידת ניו־יורק. "אמא היא האדם שאני מתייעצת איתו על הכול. מסורה מאוד למשפחה. אישה שהיא אוטוריטה בתחום השכול. בספר 'חסדי הלב השבור' אמא שיתפה בתחושות בשנה הראשונה של האובדן אחרי הרצח של אחי קובי. הספר נכתב באנגלית וגם תורגם לעברית ואפילו עלה כהצגה בתיאטרון. לאחרונה היא כותבת גם ספרי ילדים".
עוזרים למשפחות נוספות להתמודד עם השכול ותורמים לקרן קובי מנדל
נפגשים// "אבא ואמא נפגשו בארץ והתחתנו. הם גרו בירושלים. שם נולדו שני האחים הגדולים שלי, קובי ודניאל. ואז הם חזרו לארצות הברית. אבא היה ראש פרויקט הלל, בית לסטודנטים יהודים בקמפוסים בארצות הברית, ואמא לימדה כתיבה יוצרת במכללה. באותן שנים אחי ואני נולדנו".
חוזרים// כעבור שבע שנים שבה המשפחה לישראל וקבעה את ביתה באפרת. "הייתי ילדה בת חמש שלא יודעת מילה אחת בעברית. חבלי הקליטה לא היו קלים, הרגשנו אבודים, אבל לאט לאט התאקלמנו". לאחר שנתיים עברו לתקוע ומאז הם שם. "יישוב נפלא עם נוף משגע, אנשים מדהימים ואווירה מיוחדת".
נוחתת// עם המעבר לתקוע החלה את לימודיה בבית הספר המקומי 'אחדות ישראל'. "מהיום הראשון שם הרגשתי שמקבלים אותי. זה היה בית ספר קטן וכולם כל כך שמחו ועטפו אותנו. מההתחלה שתי בנות מהכיתה ליוו אותי לכל מקום, הסבירו לי כל דבר והכניסו אותי לחברה וזה ממש ריכך את הקליטה".
מטיילים// ביום שלישי ט"ו באייר תשס"א יצא אחיה הבכור קובי בן ה־13 עם חברו יוסף איש־רן לטייל בוואדי תקוע הסמוך, במקום ללכת לבית הספר. "נחל תקוע זה החצר שלנו. לטייל שם היה לגמרי חלק משגרת היומיום שלנו. אבל אף אחד לא ידע שהם ירדו לשם והם פשוט נעלמו".
מחפשים// כשהשניים לא שבו לבתיהם עד הערב, התברר לתדהמת כולם שהם כלל לא הגיעו לבית הספר והחלו חיפושים קדחתניים שנמשכו כל הלילה. "באותו יום הייתה הפגנה בירושלים ורצינו לקוות שהם נסעו בלי לעדכן. הלכתי לישון בסביבות שמונה בערב וחשבתי לעצמי שזה כבר מפחיד שלא מוצאים אותו".
האסון// עם שחר נמצאו שתי הגופות, מוחבאות מתחת לערימת אבנים במערה. אז התבררו ממדי הזוועה: הבנים נסקלו למוות באבנים. "באותו בוקר התעוררתי וראיתי את אבא עומד בחדר שלי. אבא הסתכל עליי בכאב ואמר: 'קובי נרצח'. מאותו רגע החיים שלי השתנו לעד".
אבודה// שני הבנים הובאו למנוחות בבית העלמין בכפר עציון. "הייתה לוויה המונית. היו כלי תקשורת מהארץ ומהעולם ואלפי בני אדם. בזמן ההספדים פתאום ראיתי שתי גופות מכוסות וזה היה מאוד טראומטי בשבילי. עטפו אותנו הרבה, אבל בזמנו לא הייתה מערכת מסודרת להתנהלות נכונה עם המשפחה המתאבלת ובעיקר עם האחים".
לבד// "אני והאחים שלי הרגשנו שאף אחד מהחברים לא באמת מבין אותנו ולא יודע עם מה אנחנו מתמודדים. כמה שבועות אחרי הרצח חזרתי הביתה וסיפרתי לההורים שלי שרבתי עם חברה, וכשהתנצלתי והסברתי לה שזה כנראה קשור לרצח של אחי היא ענתה שזה רק תירוץ. אז ההורים שלי הבינו שצריך לעשות משהו למען אחים שכולים". וכך, כמה חודשים אחרי הרצח, קמה העמותה לזכר הבן - קרן קובי מנדל, עמותה שמהווה בית חם למתמודדי השכול בישראל.
מישהו איתי כאן// קרן קובי מנדל מספקת תוכניות טיפוליות למשפחות ויחידים שאיבדו קרובים מדרגה ראשונה ומתמודדים עם אובדן יקיריהם. בין היתר היא מוציאה את 'מחנה קובי ויוסף' שלוש פעמים בשנה למאות ילדים שחוו שכול. "בקיץ הראשון שהיה מחנה לילדים, זו הייתה בשבילי פעם ראשונה שהייתי עם ילדים שחוו את מה שאני חוויתי, ולא הייתי צריכה להסתיר את הרגשות או להסביר להם מה אני מרגישה. פתאום הכאב קיבל מקום וזו הייתה בשבילי אנחת רווחה". מאז לאורך כל שנות ילדותה נטלה חלק במחנה קובי ויוסף כחניכה, כמדריכה ואף כרכזת.
ההשראה// "כשלושה חודשים לפני שאחי קובי נרצח הוא נכח בהלוויה של אבא לילדים שנרצח בפיגוע ואמר לחבר מהכיתה: אני מצטער בשביל אלו שנרצחו, אבל אני מצטער יותר על מי שנשאר מאחור. האמירה הזאת הפכה מבחינתנו לצוואה של ממש: לא להשאיר אף אחד מאחור. להעניק מרחב בטוח וליווי אישי ליתומים, לאלמנות, להורים ולמשפחות בעלי גורל כואב משותף".
אחי// "קובי אחי הבכור היה ילד מלא חיים, אהב לטייל ואהב ספורט. הוא היה תמיד מוקף בחברים. ילד חכם מאוד. כאח הוא היה גם מציק, אבל גם כזה שמגן ושומר עליי. אני חושבת המון מי הוא היה יכול להיות ואיך החיים שלנו כמשפחה היו ממשיכים אילולא הרצח. כל שנה שעוברת זה עוד שנה בלעדיו והחוסר הוא גדול".
על הבמה// בתיכון למדה באולפנה לאומניות בירושלים. "מאוד אהבתי את עולם התיאטרון והבמה. היינו חבורה של בנות במגמה שאהבנו להציג ולשחק יחד".
שירות לאומי// בשנה הראשונה התנדבה ב'עזרה מגד' - עמותה על שמו של סמ"ר גדי עזרא הי"ד שנהרג בקרב בג'נין, שמעניקה סיוע למשפחות נזקקות. "עזרנו למשפחות מעוטות יכולת. חילקנו חבילות מזון, הפעלנו מועדוניות לילדים ועוד". בשנה השנייה הרחיקה טוס עד לדנוור שבקולורדו. "הייתי בת שירות בבית הספר היהודי. שנה ממש מאתגרת ומצמיחה".
החצי השני// שנה אחר כך למדה במדרשת ערבות בנתיבות. "זו הייתה שנה מצוינת של לימוד ובנייה אישית". בהמשך הלכה ללמוד פסיכולוגיה ותקשורת באוניברסיטת אריאל. בשנה השלישית ללימודים באוניברסיטה נישאה לאברהם ברנר (35), כיום ר"מ בישיבה התיכונית שפע (מקור חיים). "הוא העוגן שלי, התמיכה והבית שלי".
הנחת// ארבעה. הבן הבכור, אורי־יעקב־מרדכי בן השבע, נקרא על שם דודו קובי הי"ד. שלמה־יהודה בן חמש, לביא־ישראל בן שנתיים וחצי ואיילה בת חמישה חודשים. "כל אחד מהם הוא יחיד ומיוחד וכולם לב אחד ענק. זכיתי".
תופסת פיקוד// "תמיד הייתי מעורבת בפעילות העמותה, אבל זו לא הייתה העבודה שלי. לפני חמש שנים מוניתי למנהלת פרויקטים של העמותה ואחראית על תחום האימהות השכולות והאלמנות". כשהמנכ"ל ראובן אנגסטייך יצא לפנסיה לפני שנתיים היא נכנסה לנעליו ומונתה למנכ"לית הקרן. "זה היה נראה לי מהלך טבעי כי תמיד הייתי מאוד מחוברת לרעיון ולאידיאל".
האידיאל// "אנחנו כאן למען אחים והורים שכולים, יתומים ואלמנות שמוצאים בפעילויות ובאירועים של העמותה אי של שפיות, אוזן קשבת ומקום בלב. אנחנו מאמינים שתחושת הביחד עם קבוצת השווים ותחושת השייכות הן מזור לנפש ומאפשרות צמיחה וגדילה לצד המציאות המורכבת".
שכול אזרחי// העמותה החלה את דרכה בפעילות למען משפחות נפגעי פעולות איבה וחללי צה"ל, אבל בשנים האחרונות הרחיבה את פעילותה גם למען מי שמתמודדים עם השכול האזרחי. "זיהינו צורך גדול להכרה בשכול האזרחי. בשכול ממחלות, התאבדויות או תאונות דרכים וכל סוג של אובדן שהוא לא לאומי - לא מקבלים הכרה או תמיכה ממוסדות המדינה, ובסוף המשפחה נותרת לבדה עם מציאות של אובדן וצער קשים".
השכול// "אנחנו מאמינים ששכול הוא שכול וכל משפחה שחווה אובדן באשר הוא צריכה חיבוק ותמיכה כדי לעמוד מחדש על הרגליים. שם אנחנו נכנסים לתמונה, מושיטים יד, מראים להם את הדרך ומקווים להקל במעט את המשא הכבד שהם נושאים יום יום".
מתגייסים// בימים אלו, יום השנה לרצח של קובי ויוסף הי"ד, יוצאת הקרן לקמפיין גיוס המונים במטרה "להבטיח את המשך התמיכה במשפחות השכול הישראלי בתקווה שאף אחד לא יישאר מאחור".
אם זה לא היה המסלול// "הייתי מלווה צעירים יהודים מהעולם שבאים להכיר את הארץ".
במגרש הביתי
הבוקר שלי// קמה בשש וחצי. "אברהם ואני מוציאים את הילדים למסגרות ואני חוזרת הביתה עם איילה ומתחילה לעבוד. העבודה מאוד דינמית, למשל כרגע עובדת על מחנה הקיץ והקמפיין השנתי של קרן קובי מנדל". בשלוש אחר הצהריים אוספת את הילדים "ואנחנו הולכים לפארק, מזמינים חברים או סתם משחקים בבית עד ארוחת הערב וההשכבות, ואז הרבה פעמים חוזרת לזומים בענייני עבודה". משתדלת ללכת לישון לפני חצות.
פלייליסט// אוהבת את כל סוגי המוזיקה שיש ברדיו. נהנית לשמוע מוזיקה נוסטלגית של שנות ה־90.
השבת שלי// "זמן התאפסות, בנחת ובלי לחץ. זמן להיות עם המשפחה בלי הסחות דעת".
דמות מופת// "ההורים שלי, שהגיעו לישראל בלי משפחה ובלי תמיכה וגידלו פה משפחה, ואחרי הרצח של קובי בחרו להמשיך לחיות ולהוסיף טוב ואור בעולם".
מפחיד אותי// "שיקרה משהו למשפחה שלי".
משאלה// "יש לי חלום לבנות כפר נופש למשפחות שכולות, שיוכלו להגיע אליו למנוחה של גוף ונפש".
כשאהיה גדולה// "אני באמת מרגישה שאני עדיין צעירה ויש לי עוד הרבה מה ללמוד ולעשות. כרגע משתדלת ליהנות מהשלב הזה של החיים ומצפה ליום שאוכל לשתות כוס תה כשהיא עוד חמה".
לתגובות:[email protected]
***
עוזרים למשפחות נוספות להתמודד עם השכול ותורמים לקרן קובי מנדל