המרחק מקרב את הרחוקים ומרחיק את הקרובים, כתב ש"י עגנון. ואכן, כל מי שיצא מגבולות הארץ ופגש מכר רחוק, מגלה כמה נכונה אבחנה זו של עגנון.
בסופרמרקט באירלנד מעל דוכן העגבניות נפגשות שתי נשים ישראליות. המרחק קירב אותן זו אל זו. "אז איפה אתם הערב?" שואלת הראשונה, שליחה של ההסתדרות הציונית. "למה, מה יש הערב?" עונה השנייה, שהגיעה לדבלין בעקבות בעלה שעובד באחת מחברות ההייטק בעיר.
"ליל הסדר!" עונה השליחה.
"אה, וואו, איך פספסתי את זה?"
נשוב אל הסיפור הזה בהמשך.
על פי כל מחקר שנערך בשנים האחרונות, עולה כי ליל הסדר הוא הערב שזוכה להשתתפות הגדולה ביותר מצד הציבור. מאותו לילה חפוז שבו נמלט עם שלם מעבדות והביא איתו את בשורת החירות לעולם כולו, במשך שלושת אלפים וחמש מאות שנה, עם ישראל חוגג את הרגע הזה, את יום הולדתנו. זה עדיין אינו יום העצמאות שלנו; כפי שההיסטוריה תוכיח - חירות ועצמאות הם שני ערכים שונים.
לאורך הדורות עבר העם היהודי תהפוכות רבות, ושרד אירועים שהיו מעלימים מבמת ההיסטוריה כל עם אחר. עמים ותרבויות שלמות נמהלו בעמים שאל תוכם הוגלו, נטמעו בארצות שאליהן היגרו, שכחו את מולדתם ומוצאם, אך העם היהודי החזיק מעמד ללא ארץ וללא לאום. רק תורה, מצוות וגעגוע שאין לו סוף לשוב אל ארץ ישראל. החיסון של היהדות סייע לנו לעמוד בפני אין־ספור פרעות, גזרות שמד ורדיפות.
אך לפני כמאתיים שנה פגשה הזהות היהודית אתגר חדש - האמנציפציה. היהודי כבר אינו נרדף, מוחרם ומנודה. דלתות האקדמיה, הכלכלה והפוליטיקה נפתחות בפניו והוא צועד דרכן במרץ ובהצלחה רבה. הרוח השוויונית המנשבת מאירופה מטשטשת כל זהות לאומית, אתנית ודתית, ומציבה בפני העם היהודי אתגר שכמוהו לא ידע. יותר ויותר בנות ובני העם היהודי מוצאים את היהדות והקדמה סותרים זה את זה ובוחרים בקדמה, באוניברסליות.
בכל אותן השנים האנטישמיות לא נעלמה מהעולם. היא עדיין חיה ותוססת וזורעת את זרעי הפורענות שמהם תצמח השואה הנוראה. אך עוד קודם לכן מזהה הרצל את האיום המרחף מעל העם היהודי, ומתוך דאגה כנה לחיים היהודיים עצמם הוא מבקש לבנות מקלט מדיני. מקום שבו העם היהודי יהיה מוגן ויוכל לחיות את חייו.
רעיון מדינת היהודים לא הצליח להקדים את השואה, אך מיד לאחריה קרם עור וגידים. בה' באייר תש"ח קמה מדינה יהודית בארץ ישראל. היום, 75 שנה לאחר קום המדינה, ברור שמדינת ישראל שומרת על ביטחון העם היהודי, אך עוד יותר ברור שמדינת ישראל שומרת על זהות העם היהודי.
לפני כמאה וחמישים שנה החלה ההגירה היהודית הגדולה מאירופה. על כל יהודי שעלה לישראל היגרו מאה יהודים לארצות הברית, אל ה"גולדן מדינה". לפי הנתון הזה, לכאורה, יהדות ארצות הברית צריכה להיות גדולה מהקהילה בישראל בהתאם. אך זה לא המצב. הקהילה היהודית הגדולה בעולם חיה בישראל, ולא, אין זה משום שכל אותם צאצאי יהודים מצאו את דרכם אל ישראל. היכן הם? הם אזרחי העולם, שיודעים שהיו במשפחה איזה סבא או סבתא רחוקים שהיו יהודים.
צריך לומר את האמת: אנו חיים בתקופה שבה קל ונוח להיות יהודי. לא רודפים את העם היהודי, לא מחרימים אותו, ומדינת ישראל בדרך כלל היא מקור לגאווה. ועדיין, להיות יהודי מחוץ לגבולות ישראל זו משימה לא פשוטה. כל משפחה תגדיר לעצמה מהי היהדות שהיא מבקשת להעביר לדור הבא, אך תהא ההגדרה אשר תהא, למשימה זו יש דרישות גבוהות.
ההיסטוריה הקרובה מוכיחה שאם זוג הורים יהודי בתפוצות רואה ערך בכך שנכדיו יהיו יהודים, עליו לחיות בקרבת קהילה יהודית ולהעניק לילדיו חינוך יהודי כלשהו. ועדיין האתגרים שיעמדו בפני ילדיהם בדרך אל המשפחה היהודית יהיו גדולים וקשים. בכל צומת בחייהם הם יידרשו לשאלה: מה אתם עושים כדי להיות יהודים?
לעומת זאת, יהודי שחי בישראל, גם אם לא הניח תפילין מימיו, לא שמר שבת אחת ומעולם לא ביקר בכותל - היהדות זורמת בעורקיו. שלא כמו אותה אמא בסופר בדבלין, אין לו אפשרות לפספס את ליל הסדר. חג הפסח קופץ עליו מהפרסומות, מקבל את פניו בסופר והוא חלק מלוח החופשות שלו. השפה שבה הוא מדבר, לומד וצורך חדשות היא אותה השפה שבה נכתבו אוצרות העם היהודי במשך אלפי שנים. היהודי הזה שחי בארץ ישראל, תורם שנים מחייו בהגנה עליה ומגדל כאן את ילדיו, בעצם מבטיח להם שלעולם לא יידרשו לשאלה "מה אתה עושה כדי להיות יהודי". הם פשוט יהודים שיגַדלו כאן, בארץ ישראל, דורות של יהודים. וגם על כך יש להודות להרצל.
הכותב הוא סגן יושב ראש ההסתדרות הציונות העולמית, ראש המחלקה לחינוך ויושב ראש תנועת המזרחי במוסדות הלאומיים
***