טייס אל על דורון גינצבורג הרשה לעצמו להגג באוזני הנוסעים במטוסו דברי תמיכה שנויים במחלוקת במחאה נגד הרפורמה המשפטית שחוצה את העם. אם לא די בכך, הקברניט אף השתמש ביום השואה שבו התקיימה הטיסה כדי לרמוז שהמחאה נועדה לסכל הקמת משטר דיקטטורי בישראל, כזה שעלול לשחזר את המעשים הנוראים שנעשו בידי המשטר הנאצי בתקופת השואה.
בקרב הנוסעים התעוררה התקוממות שאין צודקת ממנה. הם לא רכשו כרטיסי טיסה במיטב כספם כדי להיות קהל שבוי לדברי הטפה פוליטית, בטח לא כזו שעושה שימוש מקומם בזכר השואה - אחד הנושאים הבודדים והמקודשים שאמורים להיות מעל לכל מחלוקת פוליטית. בסיום הטיסה נאלץ הקברניט להתנצל בפני הנוסעים. גם הנהלת אל על מיהרה להתנער מהמעשה החצוף של הטייס, הוציאה הודעת גינוי להתבטאות הפוליטית ולעיתוי ולסיטואציה שבו נאמרה, והבטיחה שהתנהלות הטייס תיבדק על ידי דרגים בכירים בחברה.
אבל הטייס הלא מנומס אינו האשם היחיד או העיקרי. הוא רק שכח את מקומו ונסחף באווירת ההפקרות הכללית חסרת הרסן שבה מתנהלת המחאה נגד הרפורמה המשפטית. איתרע מזלו לעשות זאת במסגרת שבה להתנהגות כזאת יש מחיר, שלא כמו חוסמי הכבישים, הורסי הכלכלה, סרבני השירות, מחוללי השביתה הבלתי חוקית, בודי עלילת הדיקטטורה שבדרך ומחרחרי מלחמת האחים, שכמעט ולא שילמו עד כה שום מחיר על התנהגותם שלוחת הרסן.
כאילו לא די בכל אלה, מבקשים כעת מארגני המחאה ומוביליה לפגוע בטקסים הממלכתיים של יום העצמאות, ואף לשבש בקולות מחאה צורמים את אירועי ההנצחה של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. כמו זכרם של ששת המיליונים, גם זכרם של הנופלים במלחמות ישראל ובפעולות האיבה הוא אחד הנושאים המקודשים שמהווים את בסיס הקונצנזוס הישראלי המאחד. הממשלה והקואליציה עשו ויתור ענק כאשר השהו את קידום הרפורמה המשפטית ופנו להידברות, ולו על מנת לאפשר מעט הפוגה ותחושת קונצנזוס בימי הזיכרון והעצמאות. הציבור הישראלי בכללותו סולד מאנרכיה וממלחמת אחים, אפילו אם מדובר במלחמה קרה. רוב העם מעוניין לקיים את ההסכמה הבסיסית ואת הביחד הישראלי גם בימים של מחלוקת.
למרבה הצער נראה שהגרעין הקשה של המחאה והפוליטיקאים התומכים בו מתכוונים לדרדר את המחאה לשפל נוסף של חוסר גבולות. עוד לא מאוחר לבקש ולדרוש מהם לעצור. בין השאר ראוי שנשיא המדינה, שאין מי שמופקד יותר ממנו על האחדות ועל הממלכתיות, ישמיע את קולו בעניין. אבל אפשר למצוא נחמה בכך שגם אם ההתלהמות תגבר על ההגינות ועל ההתחשבות, לפחות מי שינהגו כך ישלמו מחיר כבד ויאבדו את אהדת הציבור.
שיקום ההרתעה לעילוי נשמתן
כמו שנהוג להתבטא אצלנו בדרך כלל אחרי פיגוע רצחני, גם לאחר הרצח המשולש המזעזע של האם ושתי בנותיה בצומת חמרה בימי הפסח, גורמים שונים הגיבו בנוסח השגור שישראל לא תשקוט עד שתשים את ידה על הרוצחים ותביא אותם למשפט. אבל למרות גבורת הנפש והאצילות השקטה של בני משפחת די הנותרים, ייבדלו לחיים ארוכים, חובה לומר שההבטחה הממשלתית הזאת, שכבר הפכה לקלישאה, לא מספיקה ולא מנחמת. לכידת הרוצחים לא תפצה על הנפשות שנלקחו, על החיים היפים שנגדעו, על כל הטוב שיכול היה להיות וכבר לא יהיה. אין ספק שבני המשפחה, והציבור הגדול שבמעגלים רחבים מאוד הזדעזע מהרצח המטלטל, ירצו להנציח את שלוש הנרצחות ולגרום לכך שזכרן הברוך ימשיך להשפיע טוב בעולם, כפי שכבר הוחל לעשות בתרומת אבריה של האם לאה (לוסי) לחמישה חולים שזכו לחיים מחודשים. אבל יותר מכל מעשה מבורך אחר שניתן לעשות לזכרן, מה שהציבור צריך לדרוש מהממשלה ומכוחות הביטחון זה לעשות הכול כדי למנוע את הפיגוע הבא.
במלחמה על ארצנו ועל מדינתנו נגזר עלינו לעמוד מול אויב ארור ובזוי שאינו בורר את מטרותיו, ושואב סיפוק ותחושת ניצחון מרצח שפל של נשים לא חמושות. מחבלים רוצחים שנלכדו זוכים אצלנו למאסר בתנאי קייטנה ולמשכורת נאה מהרשות הפלשתינית. לכידת המחבלים אכן הכרחית כדי שהם עצמם לא ימשיכו לרצוח, ומשום שכל עוד הם מהלכים חופשי העוול זועק לשמיים. אבל מה שנדרש ממנהיגי ישראל זה למצוא את הדרך לפגוע ברוצחים ובסביבתם התומכת באופן שירתיע את הרוצח הפוטנציאלי הבא.
יש הרבה דרכים לייצר הרתעה, בחלקן ישראל משתמשת ברפיון ובהססנות ועל חלקן היא מוותרת מלכתחילה. האפקט המרתיע של הרס בתי מחבלים רוצחים כורסם ומוזער על ידי המשפטנים המנהלים את חיינו. בחלק מהמקרים שופטי בג"ץ אוסרים לחלוטין את ההריסה. בחלקם הם מאשרים הריסה חלקית או איטום, שהאפקט ההרתעתי שלהם קטן הרבה יותר. בכל מקרה, התמשכות ההליכים המשפטיים עד להריסה, במקום שהיא תתבצע תוך 24 שעות לאחר הפיגוע, פוגעת מאוד בעוצמת ההרתעה. גם צעדים נוספים כמו שימוש בסנקציית הגירוש כלפי בני משפחות מחבלים נתקלו במשוכות בלתי עבירות שהציבה מערכת המשפט. הנזק הביטחוני המצטבר שחוללו פסיקות בג"ץ הוא אחת הסיבות לצורך הדחוף ברפורמה משפטית עמוקה ובשינוי שיטת בחירת השופטים.
גם המסלול של גביית מחיר התיישבותי בתגובה לכל פיגוע אינו מופעל באופן שיטתי. אילו ידעו הפלשתינים שעל כל אירוע חבלני הם ישלמו בעוד מאחזים שיוסדרו ובעוד אלפי יחידות דיור שיאושרו בסביבת הפיגוע וביו"ש בכלל, יש להניח שהם היו חושבים פעמיים. כך גם אילו ידעו שאחרי כל פיגוע יבוא גל משמעותי של הרס בנייה פלשתינית בלתי חוקית. אמצעי הרתעה אלו מופעלים באופן ספורדי ולא שיטתי, ולכן קשה לאמוד ברצינות את פוטנציאל ההרתעה הטמון בהם.
החזרת המחסומים שהוסרו מכבישי יו"ש היא דרך פעולה שיכולה לשמש גם כמניעה וגם כהרתעה. אי אפשר לקבל את הקלות הבלתי נסבלת שבה נעים מחבלים חמושים בכבישים בדרכם אל מקום הפיגוע וממנו. הצבת מחסומי בדיקה, כפי שהיה נהוג בעבר, תקשה עליהם להשיג את מטרתם הרצחנית, ואגב כך תהווה גם אמצעי הרתעה כלפי האוכלוסייה, שתחוש על בשרה את המחיר היומיומי שהיא משלמת על מעשים נפשעים שזוכים לתמיכה וגיבוי ממנה ומהנהגתה.
אלה הן מספר דוגמאות שצריכות להיבחן כדי למצוא את הדרך לייצר הרתעה שתמנע או לפחות תצמצם את הפיגועים הבאים. בשלב הזה נראה שהממשלה הזאת, כמו קודמתה, נוקטת מדיניות של הכלה וסובלנות כלפי פיגועים בקצב שגובה את חייהם של עשרות יהודים בשנה. האחריות מוטלת מעל לכול על ראש הממשלה ועל שר הביטחון, שניהול מדיניות המאבק בטרור וסמכות ההפעלה של גופי הביטחון שעוסקים בכך נתונים בידיהם.
פעולה חכמה ונחושה שתשקם את ההרתעה ותחזיר את הביטחון תהיה התיקון המשמעותי ביותר ופעולת ההנצחה הראויה ביותר לשלוש נפשות טהורות שנגדעו בדמי ימיהן. בשבוע שבו העלינו שוב את זכרם של ששת המיליונים נרצחי השואה, נשוב וניזכר גם בחובתנו לוודא שבמדינת היהודים העצמאית לא יתאפשר עוד רצח של יהודים רק בגלל יהדותם.
לתגובות: [email protected]
***