כבוד הרב אליהו רחמים זיני שליט"א כתב בדברים היוצאים מן הלב על הכאב שגם במדינת ישראל יש לעיתים השונאים את היהדות ואת מחזיקיה, ובכך לא מכבדים את זיכרון מיליוני הנספים בשואה שדבקו בתורה ובקיומה.
בנוסף, כתב הרב שקביעת יום השואה בכ"ז בניסן הוא עוד אחת מהעוולות שהמדינה עשתה כלפי קורבנות השואה, בכך שהעצימה את עניין הגבורה של המעטים בגטו ורשה תוך ביקורת על רוב הנספים שכביכול הלכו לתאי הגזים כצאן לטבח.
והוסיף שקביעת יום השואה דווקא בכ"ז בניסן היא ניצול הזדמנות לפגוע בהלכה היהודית שאוסרת אבלות בחודש ניסן.
קטונתי מלהתפלמס עם כבוד הרב ומפורסמת חכמתו בתורה ובמדעים כיד השם הטובה עליו, רק חשוב לי להציג יחס אחר לתאריך בו נקבע יום השואה, בסיום הדברים אביא ציטוט מתוך הספר של מו"ר הרב דרוקמן זצ"ל שמשנתו היא קב ונקי ועמל עשרות שנים לדייק כל קוץ וכל תג בהדרכת התורה ולימודה לתלמידיו, והוא ראה בהתקבעות תאריך יום השואה בשני התאריכים את "יד ההשגחה".
אחד הדברים המרתקים הוא התגבשותם של מנהגים ומסורות, וידוע הכלל שעם ישראל "אם אינם נביאים הם בני נביאים הם", ולכן "מנהג ישראל דין הוא". בהתבוננות לאחור אי אפשר שלא להתפעל מהיצירה המופתית ההולכת ומתגבשת ומשנה את פניה במרוצת הזמנים של ימי הזיכרון וההוד של תקומת ישראל.
ולאחר השינויים והתמורות שעברו יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות ניתן לומר בזהירות שלמפרע מתברר שלא רק שאין כאן פגיעה בהלכה, אלא להיפך יש כאן העצמה של ההלכה ויציקתה ביסוד המנהגים והטכסים של מדינת ישראל המתחדשת.
ידוע שתקנות רבות תקנו חכמים אבל רק אלה שהתפשטו והתקבלו על ידי העם יש להם תוקף מחייב. (רמב"ם הלכות ממרים פרק ב' "הרי שגזרו בית דין גזירה ודימו שרוב הקהל יכולין לעמוד בה, ואחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל הרי זו בטלה ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה".)
לאחר השואה היו שני אופנים שבהם היה ניתן לציין את החורבן האם לראות את השואה כחלק מאימי הגלות וחורבן הבית ולשלבו בימי האבל על החורבן. או שמא הוא נדבך בתהליך הגאולה כפי שהגדיר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל את השואה "כחורבן הגלות" וכבר בגמרא במסכת סנהדרין (דף צז) חזה ר' יהושוע ברוח קודשו שהגאולה תגיע באופן זה "אלא הקב"ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב" - הדימיון בין גזירת המן לגזירה הנאצית הוא דימיון מובהק, כמו שבתקופת המן כבר החל הישוב היהודי של בית שני להתבסס בארץ - ובתוך כך מתרחשת הגזירה הנוראה.
גם בדורנו היה שחזור אחד לאחד של אותה מציאות, הישוב היהודי מתחיל לחזור ולהתבסס בארץ רק כ2-3 אחוז מהעם היהודי נענים להצהרת בלפור ולפתיחת השערים, ובתוך כך מתרחשת השואה שהקב"ה העמיד עלינו מלך קשה כהמן שגזר גם הוא להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים, מציאות ש"הכריחה" את עם ישראל לחזור לארצו כפי שחזה רבי יהושוע.
אלו שני מימדים שלא סותרים בהכרח אחד את השני.
קביעת יום השואה כהקדמה וכפרוזדור ליום הזיכרון וליום העצמאות נוסכים בימים אלה משמעות אחרת לגמרי ומעמיקים את יום העצמאות מיום שעלול להיות יום של הוללות וגאווה ליום של הכרה בנצחיות החיים, בערכם של החיים ובמסורת נוראת ההוד של עם ישראל.
כיום, ניתן לומר שהציונות עשתה תשובה על יחסה הראשון כלפי קורבנות השואה. הביקורת על הנופלים כבר קיבלה כותרת של "שלילת הגלות" ומאמרים רבים נכתבו על החיסרון וההפסד שבתופעה של "שלילת הגלות". אפילו בשנה זו שעמדה בסימן מרד גטו ורשה, נאומיהם של קברניטי המדינה עסקו בגבורה פרטית של ילדים וילדות, נערים ונערות שמסרו את נפשם על דאגה למשפחותיהם ולזולת, וכך גם סיפורם המופלא של מדליקי המשואות ביד ושם.
בנאומים העלו על נס את גבורת הרוח, את הדבקות בשמירת התורה למרות הקשיים וסיכון החיים, את קדושת החיים והמוסר ואת נצחונו של הטוב על הרע. אם יום השואה היה נקבע רק באמצע החורף כל אופן חגיגות העצמאות היו מקבלים נופך אחר.
בעיון בדפוסים שתקנו לנו חכמים אנו מוצאים שזכירת יציאת מצרים מלווה את כל החגים והקידושים, ליל הסדר בנוי בדיוק כך "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" בליל הסדר אנחנו חוזרים להיות שוב עבדים ונגאלים מחדש "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", אנו צריכים לחוש מחדש את המרור והחרוסת ולחוש את השיעבוד באופן חוויתי. כלומר חלק מהשמחה היא זכירת הצער והכאב.
כך גם תקנו את ימי הפורים השמחים שמתחילים בתענית אסתר. כך שהתוצר שהתקבע לבסוף ודומה שגם הציבור הדתי והחרדי הולך ומקבל יותר ויותר את קביעת התאריך הזה, יצא לבסוף מדוייק ביותר לרוח ההלכה. כלומר, ישנו הבדל בין אבלות על הגלות שמתבטאת בתשעה באב, לבין אזכור שיעבוד מצרים וחווית הצער שבו, כחלק מסיפור הגאולה שהוא נדבך מהותי בזיכרון.
ניתן ללמד זכות על ציון יום השואה והגבורה בכז בניסן משתי סיבות:
הרבנות תקנה את עשרה בטבת יום הקדיש הכללי שנראה שלאט לאט הולך ומאבד את מעמדו ולא התקבל על ידי שדרות הציבור. ולעומת זאת, מנהיגי הציבור רצו לתקן יום של גבורה ויום של העלאה על נס את גבורתם ומסירות נפשם הפיזית, הרוחנית והמוסרית של הנספים, צביון של יום כזה אולי אינו בגדר אבלות ויכול להתאים יותר לחודש ניסן.
כבר חז"ל תקנו את אבלות על תלמידי רבי עקיבא בחודש ניסן, וכפי שכתב הרמב"ם שרבי עקיבא היה מהתומכים במרד בר כוכבא ומן הסתם רבים מתלמידיו שנפלו היו קשורים לנפילת המרד. כך שימי הספירה דווקא מתאימים והוכנו לכך כבר על ידי חז"ל על התבוננות בצער הבניין בדרך לגאולה (המורכבות בהלכות ימי ספירת העומר היא בתשתית קביעת ההלכה של חז"ל, שכן מצד אחד לא אומרים תחנון ולא מספידים, ומצד שני לא מסתפרים ולא נושאים נשים).
מרד בר כוכבא ומרד גטו ורשא שניהם נכשלו, אבל שניהם הם חלק מבניין ותקומת ישראל - ועניינים אלו אינם כמו אבלות פרטית, אלא הם ממהותם של ימים אלה של בין פסח- יציאת מצרים לבניין המקדש שגם הוא נחנך בחודש אייר - עד למתן תורה.
מרגש לראות איך באופן כללי גם יום הזיכרון ויום העצמאות הולכים ומתבררים לטובה, מצעדי צה"ל שהיו חלק מרכזי ביותר בצביון יום העצמאות בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה, מצעדים שגררו ביקורת רבה מצד הציבור החרדי על כך שמבטאים רוח של "כוחי ועוצם ידי".
מפנים את מקומם לטכסים הרבה יותר ענוותניים, שמדגישים דווקא את משיאי המשואות הפועלים ומוסרים את נפשם על הטוב והיפה שבמדינתנו. כמה גדול הוא עם כזה, שביום עצמאותו מעלה על נס את האנשים הטובים והמטיבים שבו בטכס המשואות, בזוכי פרס ישראל וכמובן בחידון התנ"ך ששוב מראה מהו סלע קיומנו. כמה מופלא הוא שבערב יום העצמאות מתייחד כל העם ומכבד את זכר הנופלים. גם יום זה הולך ומתברר ומשנה את אופיו מאבלות שמתגנב לתוכה לעיתים יאוש ותבוסה, ליום של גבורה וזיכרון עם מסרים ערכיים יותר של התעצמות הרוח דרך מסירות הנפש שהתגלתה, ומשנה את פניו מיום אבל ליום זיכרון.
אביא כאן ציטוט מדבריו של הרב דרוקמן זצ"ל אבל מומלץ לראות את כל המקורות והמהלך במקור:
"כשמעמיקים ומתבוננים בעיתוי שנקבע לשני ימי הזיכרון לשואה - עשרה בטבת וכ"ז בניסן, רואים את יד ההשגחה השותפה בעניין, שכן, לזכר השואה יש באמת שתי בחינות..." (לזמן הזה- ניסן אייר סיון עמוד 233 )
לגבי החשיבות של סמיכות יום השואה ליום העצמאות כתב: "כי אשב בחושך ה' אור לי- אלולא שישבתי בחושך לא היה אור לי (ילקוט שמעוני)... מי שנפגש עם הגיהנם ההוא יודע להעריך שמדינת ישראל היא גן עדן עלי אדמות" (שם, 236)