כשחזרתי בשאלה, הסביר לי חבר את עומק השבר של ההורים שלי. בעיניהם, הוא אמר, העולם הזה הוא פרוזדור וחיי הנצח הם בעולם הבא. ובעולם הבא, אחרי החזרה בשאלה, לא תהיו יחד. זוהי פרידה פוצעת.
לצערי, היום זה הפוך. אני מאבד את האפשרות לחיות יחד עם המשפחה שלי בעולם הזה, בארץ הזאת.
הציונות הדתית היא המשפחה שבה גדלתי, ולמרות שאני כבר לא חלק ממנה, על ערכיה עוצבה אישיותי. בכל זאת, נדמה לי שדווקא אתם לא מבינים את גודל השבר. הצער והתדהמה של הציבור החילוני נתפסים אצלכם כהתקרבנות למול אובדן כוח ושליטה. דיבורים על 'קץ דמוקרטיה' לא מעבירים את המסר, כי הם מדברים על המסגרת הפורמלית ולא על המהות הערכית. ואנחנו במפץ ערכי.
המניע הערכי של הציונות הדתית הוא חזון ארץ ישראל השלמה. כשנציגי המגזר אומרים שמערכת המשפט חסמה את הממשלה מ'לממש מדיניות ימין' הם מתכוונים לפסיקות בג"צ והחלטות משפטיות כנגד ההתיישבות. אבל מהי אותה מדיניות ימין?
במשך עשרות שנים לא היתה לציונות הדתית מדיניות חד משמעית. האסטרטגיה היתה התנגדות לכל תהליך שלום במקביל לחיזוק ההתיישבות. מה יקרה בהמשך? זה היה נתון לנפתולי ההשגחה ולהבטחה אלוהית.
'תכנית ההכרעה' של סמוטריץ' מציעה דרך ברורה. התכנית מציעה לספח את כל השטחים ולהביא למצב שבו יהודים יכולים להתיישב בכל גבולות הארץ תחת החוק הישראלי. כדי שזה יקרה, היא מציעה מודל של שליטה יהודית מוחלטת וכניעה חד משמעית של הפלסטינים. רק כשהם יכירו בכך, נדאג גם לרווחה שלהם.
כדי ליישם את התכנית, אי אפשר שערכים אנושיים כלליים – ערכי שוויון וזכויות פרט, יהיו במדרגה העליונה של הערכים. הרי בהגדרה מדובר במדינה אחת שבתוכה יש חוק אחד לפלסטינים וחוק אחר ליהודים ושמחייבת הפעלת כוח ודיכוי בעוצמות מרחיקות לכת. אין דרך ליישב בין האידיאולוגיה של סמוטריץ' לכיבוש הארץ לבין הערכים האנושיים. לכן צריך לשנמך אותם ואת המוסדות ששומרים עליהם.
אם עד היום הציונות הדתית החזיקה במתח פנימי, לא פתור עד הסוף, הרי שסמוטריץ' הפך את חזון ארץ ישראל השלמה לתכנית עבודה מעשית. אפשר לתמוך בה או לדחות אותה. למעשה, סמוטריץ' מחייב את המגזר להחליט האם הוא איתו או לא. התכנית להכרעת הפלסטינים היא קודם כל תכנית להכרעה מוסרית פנימית של הציונות הדתית – במקום שני ערכים שיש ביניהם מתח, אתם מכריעים לטובת אחד. מבחינתי, זו סטייה גמורה מן הערכים עליהם גדלתי.
כדי להבהיר את גודל המהפכה, נתייחס להתנתקות. איני מפקפק בעוצמת הכאב של ההתנתקות. עקירת אנשים מהבתים זו חוויה של קריסה מוחלטת, תחושת בגידה והפקרה שקשה באמת לתקן.
אני מבקש להניח לרגע את הכאב ולקיים השוואה ערכית בין ההתנתקות לבין המהפכה המשפטית. במשך כל השנים, ההתיישבות היתה לב המחלוקת של הציבוריות הישראלית, שמאל-ימין קלאסי. לעומתה ערכי השוויון וזכויות האדם היו תמיד הסאבטקסט של המכנה המשותף, גם של הימין. מבחינת השמאל, אלה הערכים שאפשרו לו לקבל את הסטטוס-קוו, כולל שירות עבור ההתיישבות, גם כאשר רבים מן השמאל לא הסכימו עם המדיניות הזו.
מעבר לכך, גם אם מדינת ישראל תגיע להסכם שלום על הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, עדיין הערך האמוני-היסטורי של מדינת ישראל לא יקרוס, אפילו בחשיבה הפוליטית-דתית של הציונות הדתית. זה יהיה שברו של חזון אבל לא סופה של ההצדקה האידיאולוגית של מדינת ישראל.
לכן, ההשוואה צריכה להיות לא להתנתקות אלא למהלך היפותטי אחר. נניח שהשמאל יעלה לשלטון ויחליט שהמדינה אינה יהודית, אלא מדינת כל אזרחיה. על בסיס החלטה זו יבוטל חוק השבות, הסמלים היהודיים ייעלמו מהזירה הציבורית, השפה תוחלף לשפה בינלאומית וכן הלאה. על זה הייתם הופכים את המדינה, אפילו עד כדי מלחמת אחים. כי בלי זה המדינה מאבדת את ההצדקה שלה. רק לשם ההמחשה – זו ההשוואה.
ריבונות אין משמעה הכרעה חד משמעית. זו בעיני אמונה בהשגחה, שלא את הכל ניתן לפתור ולהכריע, כי הכרעות מפרקות משפחות. בציונות הדתית הערכים של 'כלל ישראל' ו'אחדות האומה' הם בבסיס האמונה. וגם הערך הזה עומד למבחן.
זוהי שעתכם הגדולה. הציונות הדתית תמיד נענתה לשליחות ועתה יש בידכם דרך לממש אותה. עליכם להחליט ביניכם לבין עצמכם, מי אתם רוצים להיות.
השיח הנדוש על 'קרע בעם' אינו משקף את מה שקורה. זהו רגע תנ"כי, שבו נחליט האם אנחנו עם אחד במדינה אחת או שזהו הרגע שבו מגיחה מדינת יהודה מתוך מדינת ישראל ונפרדת ממנה.
עמיחי פישר הוא דוקטורנט בבית הספר למדעי היהדות באוניברסיטת תל אביב ועבד במשרד ראש הממשלה מעל עשור, כמעט כולן תחת שלטון נתניהו