אתם כבר יודעים מה היה
בשל השבוע המיוחד, יום הזיכרון ויום העצמאות, היה עליי להקדים ולשלוח את הטור ביום ראשון. כלומר, לפני שידעתי כיצד יעברו עלינו לבסוף אירועי יום העצמאות ויום הזיכרון.
כשאני חושב על זה, זו ממש שאלה מוזרה - כיצד יעברו אירועי יום הזיכרון ויום העצמאות? הרי אין לך בלוח השנה הלאומי שלנו יומיים צפויים יותר מהימים האלה. ידועות שעות הטקסים עד דקדוקן של דקות, הורדת הדגל לחצי התורן ושעת חזרתו אל ראש התורן – גם אלה ידועים מראש. המשואות, חידון התנ"ך, מצטייני הנשיא, פרסי ישראל, הכול חוזר על עצמו כבר שבעים וחמש שנה. מה כבר נשאר לנחש? אם הדגלנים יעשו צורה של טפטפות או דגל המדינה? בכל שנה אין שום בעיה לכתוב מראש, הרי מה כבר יכול לקרות? אבל הנה, הספק הזה שמנקר בנו באשר ליומיים הקדושים הללו מספר את הסיפור במלואו: מישהו כאן החליט להטריף את הכול. בתקווה שסתם איים ולא מימש. אתם כבר יודעים, אני עוד לא.
כאבן של המשפחות השכולות
"המשפחות השכולות" - זה הקלף ששולפים פה כשרוצים לגעת בבטן הרגישה של כולנו. כולם עושים את זה, כל צד בתורו. פעם היו אלה המשפחות השכולות שזועקות נגד אוסלו או הרס גוש קטיף, והיום אלה המשפחות השכולות שזועקות נגד הרפורמה המשפטית. מי יכול לעמוד לנוכח כאבן של המשפחות השכולות? איש אינו יכול. וכולנו יודעים שזה קלף פיקטיבי, חסר משמעות. אין דבר כזה "המשפחות השכולות אומרות". יש משפחות שכולות בעד אוסלו, יש מתנגדות, יש בעד הרפורמה, יש שחושבות שזו בכלל מהפכה איומה. אין משמעות לשכול בעולם הדעות, הרי יש איש אחד שהוא אח שכול, והוא עומד בראשות הממשלה, אז מה? זה לא נותן לו חסינות, וטוב שכך. עם כל הצער הגדול ממילים, אין שום משמעות לעובדת היותן משפחות שכולות באשר לכל נושא פוליטי, וממילא הן חלוקות בו בינן לבינן, כמו כל החברה הישראלית. וזה בדיוק העניין, כולם שילמו פה את המחיר הנורא הזה, מכל עבר, על אף המחלוקות. מכל צד נפלו גם כשנלחמו בשליחות ממשלה שלא הסכימו לה, זה הדבר היחיד שהחזיק את החיבור השברירי שלנו כאן. יש "משפחת השכול" והיא משפחה אחת שאינה צבועה באף צבע למעט כחול־לבן. כל צבע פוליטי אחר ימחק את המושג "משפחת השכול" מן העולם.
אבל יום הזיכרון הוא שלהם
"אבל זה היום שלהן, של המשפחות הללו, וחייבים להכיל", כך טוענים עכשיו. אבל זה היה כך גם אחרי גוש קטיף. דמיינו משפחה שכולה תושבת הגוש, כשביום הזיכרון מגיע שרון אל בית הקברות הצבאי, האיש שמתכנן או כבר מימש את תכנונו להרוס את ביתם, להחריב את יישובם ולהוציא את בנם מקברו. כן, ככה זה היה בדיוק. תארו לכם כמה זעם נצבר שם כלפיו. אבל עם כל הצער, אין להן זכות בשם צערן לחלל את זכרם של כל החיילים האחרים. לכל חלל יש שני ימי זיכרון. תאריך נפילתו הוא בבעלות המשפחה, היא יכולה, ובצדק, לסרב לפוליטיקאים שיבואו לנאום או אפילו לפקוד את קברו בהלוויה או באזכרה, היא יכולה לסגור את המתחם בפני התקשורת, זה שלה. אבל התאריך האחר לא שייך להן, הוא של כלל ישראל, שבניו נפלו למענו. והעם רשאי להתייחד עם בניו בדרך ממלכתית, לא רק אישית, לא רק משפחתית. הוא צריך לחבק את המשפחות ואת כאבן, כמובן, אבל המשפחות אינן רשאיות למנוע מהעם להתאבל בדרכו.
אני, אגב, לגמרי מכבד הורים שכולים שאומרים "לא נעלה השנה לקבר בננו ביום הזיכרון". זה לגמרי מובן בעיניי. הם באופן אישי לא חייבים לשמוע דברי נחמה ממי שמאיים על כל מה שיקר להם, בדיוק כשם שהייתי מבין לגמרי משפחה שכולה מהגוש שתבחר לא לשמוע נחמות משרון בעת ההיא. אבל משפחה שתדרוש שנבחרי ציבור לא יגיעו – זה בעיניי כבר לא שלה, זה של כל עם ישראל. וזה כמובן עלול להתהפך מצד לצד, מממשלה לממשלה, אז כדאי להפסיק להטריף את הספינה.
על מה אומר הלל?
אתם כבר אמרתם הלל, ואולי לא. אני מתכוון לומר. דווקא עכשיו כשמישהו שוב ניער את הבקבוק התוסס והפריח לאוויר את השד העדתי, ודווקא עכשיו כשהכול סוער מסביב, דווקא עכשיו בכוונתי לומר הלל.
נתחיל בשד. כמעט כל הטענות על קיפוח נכונות. כל עלייה כאן נקלטה רע מאוד. אבל הסיפור בעיניי לא היה גזענות, הסיפור היה של חברה שעומדת על נפשה ולא ממש יודעת איך להתמודד עם מה שאיננה מכירה. היא עשתה את כל הטעויות האפשריות, אבל כמעט כל הזמן עשתה בשגגה. איך אני יודע שזו לא שנאה גזענית? כי גם העולים האשכנזים, ניצולי השואה, אכלו כאן מרורות, שתקו את כאבם למוות והתביישו במה שהם ובמה שעבר עליהם. "סבונים", "צאן לטבח". אשכנזים ציונים בזים לאשכנזים עולים. למה? כי זה לא הסתדר עם האתוס הציוני, וכי לא ידעו מה לעשות עם זה. נעשו כאן עוולות, הייתה כאן אפליה. אבל כשאני מסתכל על כך היום, אני אומר הלל עם ברכה. למה? מפני שגזענים לא מתחתנים זה עם זה. כשליש מהחברה הישראלית על פי המחקרים הם ילדים לבני עדות שונות. לבת שלי קוראים בן חמו, הכלה היא קאופמן, אבל היא בכלל נכדה של צוריאל התימני, שבעצם גם הוא חצי־חצי. למעט מגזר אחד בחברה הישראלית שמקפיד - ובאמת אינני יודע למה - לשמר בכוח את ההפרדה העדתית, בכל שאר המגזרים כבר אפשר בעוד דור או שניים לברך על המוגמר. בשולחן שבת אצלנו שרים "נגילה הללויה" עם "מה ידידות", ובדור הבא כבר לא יידעו איזו זמירה של מי. היא של כולנו. ולא יעזור שייקחו סרטון פורים של דחקות לא מוצלחות וינסו לתת לו פרשנות גזענית. היינו שם. אנחנו כבר לא שם. יש עוד מה לתקן, אבל קיבוץ הגלויות הזה הוא פלא ענקי ששווה הלל.
וגם קרב הרפורמה הוא סיבה להלל. באיזו עוד מדינה נתנו ליהודים לפתוח את הפה ככה, בחופשיות כזאת, שלא לדבר על לחסום כביש? אבל זה לא הדבר העיקרי. העניין הוא שכבר עברנו את מלחמת ההישרדות הראשונה, וכבר הגיע הזמן לבירור דמותה של המדינה הזאת. בירורים הם אף פעם לא נעימים, אבל הם חשובים מאין כמותם. אלה כאבי גדילה, צומחות לנו שיני בינה. אולי בינה יתרה.
לתגובות: [email protected]
***